כל יום
כל יום אני רואה אותו, לבדו, מחכה למישהו שיבוא אליו.
אבל אני, למה שאגש לאחד כזה שאף אחד לא רוצה להיות בחברתו?
למה שאסכן את מקומי בחברה בשביל לגרום לו להרגיש יותר טוב עם עצמו?
כל יום אני רואה אותו. עכשיו הוא כבר לא מחכה למשהו שיבוא אליו, לדבר איתו.
כל מי שמתקרב אליו בא עם ידיים קפוצות, חורט על עורו ומשאיר צלקות, כל מי שמתקרב שולח מילה שננעצת בליבו כמו סכין.
ואני, מרגיש בכאבו, מסתכל על פניו האילמות ועל עיניו הבוכות ורוצה לרוץ אליו, לחבק אותו, להגיד לא שהכל יעבור.
אבל אני נשאר במקום, כמו כולם, מעדיף את חיי החברה על פני חיי הילד.
כל יום אני רואה אותו, עם כולם. כבר לא לבד, כבר לא פגוע.
ועכשיו שאני לבד, אני חושב על כל הפעמים שיכולתי לעזור לו, שיכולתי לגשת אליו אבל לא העזתי.
ואולי, אולי זה קצת מגיע לי, רק קצת.
אני עדיין מחכה לילד שיבוא, לילד שיסכן את מקומו בחברה כדי לגרום לי להרגיש קצת יותר טוב,
רק קצת.
תגובות (2)
זה מקסים :)
אני חושבת שזה באמת מגיע לו,למרות כל התלבטויות הוא היה צריך לעשות משהו.
לאחר מכן הגלגל התהפך והוא נמצא במקום של המסכן,כן,זה מגיע לו.
אפשר לקחת את הקטע הזה,כמסר לחיים.
ממש יפה! (:
תודה רבה :)