כלום

אפילו הפואטיות הרבה שאפפה את פרנסס לא הספיקה כדי לתאר את רגשותיה.
פעם, כששאלתי אותה איך היא מרגישה, היא ענתה לי "כלום".
ואולי פרנסס לא התחמקה ממני, אולי היא באמת הרגישה כלום, בזמנים שאחר כך למדתי על התחושה של כלום, להיות ריק מבפנים, לא להרגיש עצוב, לא להרגיש שום דבר, אולי היא התכוונה לזה.
כשהיינו יושבים על הגג ושותים תה אפרסקים שהיא הביאה מהבית, היא אמרה לי שהלוואי שהייתה יכולה להיות כמו האדים בתה, ולעוף גבוה גבוה ואז להיות חלק מענן או משהו כזה ולהסתכל על כולם מלמעלה.
ותמיד צחקתי עליה ואמרתי לה שלהיות אד זה לא נחמד, והיא לחשה בשקט בשקט, כמעט בכלל לא ש"דווקא כן, אף אחד לא יראה אותי."
ולאט לאט פרנסס נבלה לי מול העיניים.
ראיתי אותה הולכת ומצטמקת, זו לא הייתה כבר הפרנסס שלי.
פרנסס לא הלכה רחוק ונעלמה, פרנסס הייתה כאן, אבל היא לא הייתה פרנסס, והיא לא הייתה שלי, והיא לא הייתה אדים בתה, היא הייתה כלום, כמו שהיא הרגישה.