כלבלב בגשם

מותשת, הלכה אנה בגשם כשמה שמכסה את ראשנה זה שיערה הפרוע והרטוב.
גרבייה ונעליה הרטובות השאירו אחריהם שובל מים, שנשטף יחד עם כל שאר הגשם הרב. ריח המדרכה הרטובה הדיף ריח טוב, אבל לאנה לא היה אכפת. היא רק הייתה צריכה להשיג מעט אוכל.
אנשים טרקו לה דלתות, העיפו אותה ממפתן ביתם בצרחות. "קבצנית", "חולת נפש משוגעת", "מלוכלכת" היו אומרים לה אנשים כאשר הייתה מבקש מעט כסף. רק כדי לקנות מעט אוכל. קצת לחם משביע לא יזיק לילדה הרזה.
הגשם היה גם טוב וגם רע. בעיקר רע. היה מה לשתות, לא היה לה חם, אך היה לה קר והיא נשארה ללא מחסה. היא לא ידעה מדוע קוראים לה משוגעת. אבל הרוב קראו לה ככה. אולי בגלל שהייתה לה עין אחת בריאה בלבד, והשניה סגורה לחלוטין, ואולי זה בגלל החיוך המפחיד בעל השיניים שהיו בשלל צבעים.
אנשים לא אהבו כאלה "משוגעים" ו"קבצנים". הם בזבזו את כספם. בזבזו על כאלה מטבע. הרי חבל להם על מטבע כל כך. הם לא רוצים להיפרד ממנו לטובת זה שידעו שאולי הצילו ממוות איזה רעב, שעל סף מותו.
והנה פתאום, היא רואה כלבלב מסכן שעומד לו על ספסל בגשם, מתחת לעץ שלא מכסה כלום גם ככה.
הכלבלב החמוד רועד, ועומד ליד קערה עם עוף רטוב ושרוף מעט.
אנה נדהמה איך נותנים לכלב הזה אוכל, ולה אף לא מטבע קטנטן, פרוסת לחם או קורת גג.
היא התקרבה לכלבלב החמוד. 'הוא הרי חמוד', היא חשבה. 'כל כך חמוד. לא יפספסו הזמנות ללטף אותו ולתת לו מעט אוכל, לרועד המסכן'.
אז היא התיישבה לידו על הספסל בשש, או התיישבה רגיל ולקחה אותו על ברכיה. אף אחד לא יודע איך זה היה בהתחלה, אנשים רק יודעים שמדי פעם היא ככה, ומדי פעם ככה.
לאחר מכן היא אכלה ברעב את העוף. האיש הראשון עבר. הוא הביט בה. ואז בכלבלב. לאחר מכן הוציא מכיסו ארנק, והכניס לתוך הקערה מטבע. מהשקית קניות שבידו הוציא תפוח, פתח את שימורי הטונה והוציא גם מעט טונה.
הילדה התאפקה לא לחייך לו. שלא יתחרט על זה שנתן לאיזו ילדה עם שיניים מכוערות מעט אוכל.
אנה זללה את התפוח בהנאה. כמה זמן לא אכלה פרי מתוק.
שמועות עדיין עוברות. היא כבר לא ילדה.
היא מצאה דרך להרוויח יותר כסף. הדרך לא נחמדה, הדרך אלימה וקשה, אבל כמו שלקוחות אומרים לה: "מה לעשות, אי אפשר לעצור את החשק המיני שלי".
ילד עדיין אין לה. היא נזהרת מאוד עם העבודה הזאת.
אבל הכלבלב הרועד והרטוב כבר לא על הספסל, שבכלל הרסו. הכלבלב כבר לא רועד, ורטוב, הוא נמצא בדירה הקטנה שאנה בקושי מצליחה להשכיר בכספה הדל, מקפץ ומלקק את הדמעות של הנערה המסכנה כל לילה, כשמסיימת לעבוד.
אבל היא לא שכחה את הספסל. כל אחר-צהריים, היא יוצאת לשם, עם הכלבלב, מנערת את אותה הקרעה, עם מעט כסף ואוכל בתוכה, משתמשת בכלבלב כפתיון לאנשים שצריכים להקריב את המטבע.