כלא 6

אני נזכרת שישבתי בתא 4, במיטה העליונה.
קראתי ספר ונזכרתי בך.
אני לא קוראת הרבה ספרים,
נזכרתי בך בין העמודים.

בלילה הראשון לא נרדמתי.
רציתי להתקשר אלייך ונזכרתי שקרעתי את המספר שלך מהדף.
הבטחתי לעצמי שאסתדר.
לא היית שם בשבילי, לתמוך ולומר שהכל יהיה בסדר.
החזקתי את עצמי עם המילים שלך,
שהדהדו בראשי,
הקול שלך דיבר אליי,
נטעת בי כח, מבלי להתכוון.

אני שומעת רשרוש מפתחות,
ודלת פלדה נטרקת.
והתמונה שלך מתפוגגת מראשי.
חנק בגרון לא נותן לדמעות לרדת,
ומפקדת צועקת שנגמרו הזמנים.

הימים חלפו לאט, הרגשתי כל דקה.
השקט בתא הטריף לי את המוח,
המחשבות רצות והזמן נעצר.

אם יכלתי לספר לך איך עבר עליי היום, הייתי אומרת שהכל בסדר.
לא רציתי שתדע שהרגעים היחידים שבהם נשברתי, היו כשהופעת לי לרגע בדמיון.

מדליקה עוד סיגריה ומסתכלת לשמיים.
מתעלמת מהגדר והסורגים,
נזכרת בחופש שנלקח לי ברגע,
ומתפללת שיעברו כבר הימים.

עבר כבר שבוע, ובלי לשים לב,
כבר יומיים שלא ביקרת לי במחשבות.
לילות קצרים לא השאירו לי מקום לזכור אותך,
ולשם שינוי, חשבתי קצת על עצמי.

הכלא לימד אותי, שברגעים קשים,
כשהתקווה בורחת, ולא נשאר במה להאחז,
האנשים שמסביבי לא יפנו מבט, לא יעזו להתקרב.
הכלא לימד אותי, שאני התרופה הטובה ביותר לבעיות שלי.
המחשבות שלא הפסיקו להתרוצץ בראשי, רק הזכירו לי מי לא נמצא כאן בשבילי.
הכלא נתן לי את המתנה הגדולה ביותר שקיבלתי.
נתן לי זמן לחשוב ולהבין, שהיחידה שתרים אותי בזמן שפל, זו תמיד תהיה אני.