כלא

שמש במרכז השמיים. כל כך חם שיש מין שקט כזה באוויר. אפילו הרחשים של העלים הפסיקו, הם לא זזים כדי לא להזיע.
קרני השמש בדיוק בזווית על חיים, שיושב על המדרגה של חלון המרפסת שלו, עם גופיה לבנה, אדום מחום וזיעה נוטפת מ… ובכן, מכולו, חסרת תועלת בלחות של תל אביב.

חיים צובע את המרפסת היום. הוא דחה את זה כבר חודשים, תמיד משהו צץ, הדייט של אתמול בלילה, התכנית ההיא בטלוויזיה, החום, ורוב מוחלט של הפעמים אווירת בטלה כללית.
אבל היום? היום זה היום.
וכשחיים מגיע לעשות את העבודה, הוא עושה אותה עד הסוף. יש צחוקים, ויש חלאס. הוא כבר לא חיים הרגיל שכולם מכירים, הוא מכונה יעילה שעובדת בכל תנאי מזג האוויר, 24/7 כולל שבתות וחגים על מנת לבצע את המשימה לה הוא נועד:
לצבוע את הפאקינג מרפסת.

חבית הצבע מונחת על הרצפה, פתוחה ומטפטפת שאריות על נייר העיתון, המברשת לידו בתוך כלי קטן וידו אוחזת בידית של הרולר.
עיניו של חיים מצומצמות וממוקדות לכדי עיגולים קטנים, שניתן לחשוב שהוא עומד לפצוח בדו קרב, ולא לצבוע מרפסת.
וחיים חושב לעצמו: "מי לעזאזל החליט לבנות מרפסת ככה?" טיפה זולגת בין קפלי מצחו. הוא צעיר, אבל המאמץ והחום גורמים לו לכווץ את הפנים כאילו בוהה בשמש. "כל מיני מדרגות וצינורות תקועים באמצע המרפסת הקטנה הזאת, שאין מקום לעמוד בה, אז לעמוד ולצבוע?"
ובגלל זה החלון פתוח לרווחה, וחיים יושב כשהקיר הקטן שמתחת לחלון בין רגליו, מבט מאומץ עם לשון בחוץ כלפי מעלה, חצי גוף באוויר הפתוח, יד תומכת אוחזת בחלון ויד שניה מניפה את הרולר בתנועות איטיות ויסודיות, באזור המטרה שעיניו היורות סימנו.
"עצור!"
חיים לא שומע, מתרכז בנקודה הזאת שכבר כמה דקות פשוט לא מגיעה לגוון הנכון…
" אל תקפוץ!"
חיים שמע משהו. מתוך הדירה? לא, הוא לבד. הוא מסתובב בעדינות עם גופו העליון כלפי פתח החלון, נזהר שלא לאבד שיווי משקל, עיניו עדיין במצב קרב.
ושם היא עומדת.
"אני איתך, אתה לא חייב לסיים את זה ככה!"
"מה לעזאזל…" ממלמל לעצמו והתרחבו עיניו, רק במעט, שכן הפליאה כפתה עליו. מי זאת ומאיפה נפלה עליי? באמת נראה לה שאני הולך לקפוץ?"
"גברת, תעזבי אותי בשקט", אמר בביטול והתחיל להסתובב בעדינות חזרה.
"אני נשארת איתך! אתה לא חייב לעבור את זה לבד!" התעקשה האישה.
תוך כדי שהוא מסתובב, נדלק בו ניצוץ. של מה – לא ברור, אבל בזכותו או בגללו חשב חיים על הפוטנציאל הגלום בגברת הקטנה.
לא ברור מאיפה הגיעה ולמה דווקא זאת, בזמן הזה? כל אלה שאלות שחיים לא שאל את עצמו, החום הכביד.
מה שהוא כן חשב, זה שגם ככה מתאימה לו הפסקה עכשיו, למה שזו לא תהיה אתנחתא קומית?
"הסיטואציה כאן, בוא נזרום איתה. מצחיק. לא מזיק קצת צחוק ביום חם כזה", היו המילים שחלפו בראשו.
עיניו נפקחו לגודל רגיל. אין טעם בעיניי דו קרב בזמן הפסקה.
"היה שלום, עולם אכזר…", אמר בקול רם וחייך בעודו מסתובב עם הפנים כלפי חוץ.

אי שם למטה, 2 קומות למטה בסמטה קטנה שנמתחת מהרחוב הראשי וחוצצת בין הבניין של חיים לבניין הבא, עמדה לה אישה. האישה הייתה צעירה, אבל לא מדי, ולבושה בצורה שממש לא אופיינית לקיץ התל אביבי, אוברול ג'ינס ארוך עם כתפייה אחת, חולצה לבנה ארוכה וקוקו מוזר שאוסף את ערימת התלתלים הענקית שעל ראשה. עיניה היו ירוקות בהירות, ואת זה היה ניתן לראות על אף השמש, ובעיקר בגלל שלא הרכיבה משקפי שמש.
העיניים האלה התרחבו במיוחד עכשיו, בסנכרון כמעט מושלם עם פיה שהתרחב לצורת O, ואילו הייתה (הרבה) יותר צהובה ועגולה, היה אפשר לבלבל אותה עם אימוג'י מופתע.

"לא!!! אני עולה! אל תקפוץ!" אמרה ונופפה בידיה, כאילו לא היה ברור מהצעקה שהרימה ברחוב, ולקחה צעד אחורה כמתכוננת לרוץ, מתנשפת, מבטה מטייל בתזזיתיות בין חיים לבין הכניסה לבניין, שאותה ניסתה לחפש.
איש אחד שחלף ליד, ברחוב הראשי, הסיט מבטו לשניה ומיד החזיר אותו לרחוב. הוא דיבר בפלאפון, הוליך את כלבו והרכיב משקפי שמש. הוא היה בהחלט טיפוס רגיל מדי לסיטואציה, כיוון שמה שעבר בראשו היה "פאקינג תל אביב… "

" אין לך את הקוד, וחבל על הזמן שלך, עד שתעלי כבר יקבעו את המוות", אמר חיים במבט מסוכן, ובטון שלא דרושות יכולות פענוח מרשימות כדי להבין שמדובר באדם שמתאפק לא לצחוק מהבדיחות של עצמו. חיים עצר באותה התנוחה בה התחיל, רגל בכל צד של החלון ופניו לעבר הגברת.

והאישה בשלה:
"אוקיי, אוקיי אני ממש כאן איתך, לא צריך לקפוץ למעשים.." מלמלה בקול תוך שמנסה למצוא בזריזות פתח אחר. לא רק לבניין, אלא להתמודדות עם המצב הטראגי.
וחיים בהחלט קפץ על המציאה, בעודו שולח יד ותופס את החלון מבחוץ, כאילו אוזר תנופה לקפיצה מוצלחת: "את מספרת בדיחות על חשבוני? לקפוץ למעשים? רק על זה אני מסוגל לקפוץ! תכף תגידי לי לא להשליך את ההגיון מהחלון! או לא לאבד את הראש! או.. " השיב בשצף מילים בחצי צעקה, משתדל לשמור על ארשת פנים רצינית ככל שניתן.
לא ברור מי יותר מה, חיים מוכשר בהעמדת הפנים או האישה בחוסר היכולת המשווע שלה לקלוט את המובן מאליו.
סביר להניח שהשני, אחרת לא היינו עדים לסיטואציה מלכתחילה.

"אוקיי! אני מצטערת! סליחה, לא התכוונתי, רק… תחזור פנימה ואל.. תעשה כלום,רק חכה, אהה…" אמרה בחשש, בוחנת כל מילה בקפידה, שמא ישתרבב לשם שורש ק.פ.צ.

הוא קטע את רצף המלמולים שלה: "את לעולם לא תעצרי אותי! רק אני מחליט על החיים שלי, והיו לי יותר ממספיק מאלה." הפעם הפתיע עצמו ברמת הרצינות שהצליח להביע, כמעט וכאילו התכוון למה שאמר.
האישה נמתחה וידיה קפצו קדימה שוב, כאילו ברשותה כוחות בלתי נראים לבלום את חיים אם יבחר לעשות דרכו מעבר לחלון לאספלט בסמטה.

"חכה!! שניה! בוא.. ספר לי מה קרה לך? מה החיים עשו לך??" פאניקה טהורה נשקפת מפניה. היא מפסידה את הקרב על החיים היקרים של האיש הזה, איש שמלכתחילה לא ידעה מי הוא, ובקושי ידעה למה היא נמצאת שם.
אם היא הולכת לאבד אותו, מה זה משנה? כל הקלפים נפתחו, היא תיגע בנקודות הכואבות, הרי שעל מנת להציל את האדם הזה ממוות בטוח, ייתכן שזה בדיוק מה שצריך לעשות.

אולי, חשבה, כדאי להתחיל בשאלה הכי מורכבת, זו שלה התשובה הכי פשוטה לקיומו של אדם, הכוללת ואוצרת בתוכה עולם ומלואו.

פניה כבר לא נשקפו פאניקה, ועכשיו הייתה זו הבעת התעניינות, הטהורה ביותר שראה מימיו, נשקפת מעיניים ירוקות מלאות כוונה ושאלה.
"איך קוראים לך?"

יש שיגידו ש"מי אתה?" היה מתאים כאן יותר, אבל זו שאלה עם אינסוף תשובות שגם הן מורכבות, וזהו בהחלט סיפור פשוט.

והוא ענה, פניו עוטות בלבול קל, אולי זה החום, אולי הגובה, בפועל הייתה זאת החזרה המהירה מהעומק שאליו צלל (בעל כורחו) בתוך עיניה.
"אני חיים".

פניה עטו חיוך קל, הייתה זו הקלה, ולו הקטנה ביותר, תגמול פנימי על הצלחה בקבלת שיתוף הפעולה הרגעי של הבחור.
אבל חיים, מתאושש מהזעזוע הזמני וחד עין, מיהר להאשים: "תצחקי… כמו כולם, את צוחקת עליי. ברור. למה שתהיי שונה? את צוחקת עליי בגלל שקוראים לי חיים, ואני רוצה למות?" אמר בטון חצי נעלב חצי מגחך, בניסיון להצחיק אותה באופן לא ראוי למצב העצוב.

"ממש לא! זה שם יפהפה בעיניי," אמרה וגייסה כל שריר בפניה כדי להרפות ולהשרות נינוחות, מה שלא צלח לגמרי, לא בגלל מאמציו של חיים, אלא שאריות הפאניקה מקודם, "ואני חושבת שההפך הוא הנכון. אתה רוצה לחיות, אתה רק צריך לגלות את זה שוב". וסיימה בשליחת האיתות הבלתי נראה אך המורגש הזה של "שאל אותי עוד".

חיים הציץ בשעון שעל ידו, שהיה מוכתם מעט בצבע. קיבינימט, השעון חדש.
אולי למשוגע אובדני האיתות ששלחה לא היה עובר, אבל לחיים, זה ש"רוצה למות", האיתות עבר והשעון הראה 15:05, כך שנשארו עוד לפחות 10 דקות להפסקה שקבע לעצמו, והסיפור בהחלט יכול להיות מעניין ומבדר. והעיניים האלה, משהו בהם קורא לו. זה אפילו לא רומנטי. משהו. הוא גייס רצינות ועצב לתווי פניו:
"וואלה..? את רוצה לספר לי משהו שאני לא יודע?
תובנה? עצת זהב? שיעור שהחיים עוד לא לימדו אותי? אני מאחר כבר ב10 דקות, אולי תספרי או שבאת לבזבז לי את הזמן?" הטיח בה, מודע לאבסורד שבדבריו ומודע שלא תבחין בכך.

"ספר לי מה קרה לך ואיך אתה מרגיש, ואני מבטיחה שבסוף הסיפור, אגלה לך משהו שאתה לא יודע", אמרה בביטחון רב, או לפחות כך חיים ראה.
היא, מצידה, רעדה, לא בעורה ועצמותיה אבל באיבריה, הכילה הכל בפנים, לא הוציאה דבר החוצה, הפעם בהצלחה גדולה.
כבר מהיום שנולדה נאלצה לעבור מבחנים, אין סופיים ובכל התחומים, כאלו שהתשובות אליהן פשוטות אך הדרך לפתרון קשה. באחדים מהם, או יותר בכיוון עשרות או מאות, למדה להתאפק ואפילו להטעות איפה שצריך, למרות הקושי, בין אם זה לחייך כשכועסים או להמשיך כשמוותרים.
פעם היה קשה, היום כבר יותר קל, אף פעם לא מושלם.
וכך עמדה, עיניה נוצצות, גופה ישר בעמידה זקופה, בוהה בחיים במבט שאם נתמצת אותו למשפט יהיה "הכדור במגרש שלך, אבל אתה יודע שניצחתי".

אבל הפעם חיים התחיל להזיע, אבל לא מהמבט של האישה המוזרה או התחושה שניסתה להעביר בו, שלצערה הוגבלה לגופה בלבד. לפחות 10 אחוזים מהזיעה שעל מצחו המכווץ כבר לא היו מחום יולי, אלא מאימוץ מוחו לחשוב על הסיפור קורע הלב שהוא צריך להמציא כדי להמשיך את המופע.
יתום מהוריו בגיל צעיר? התעללות קשה? מות אשתו בתאונת דרכים טרגית?
ואז מצחו איבד כמה קמטים בעודו נמתח מעט. התשובה נמצאה, והיא כמובן תשובה ד'-אף אחת מהתשובות אינה נכונה.
אין צורך להמציא. הסיטואציה מגוחכת מדי מכדי להשקיע, והגברת האומללה בעלת יכולת הבחנה של מחדד. כל שנותר לעשות הוא לספר את סיפור חייו האמיתי, הנוכחי, ה"אומלל", כמה דילמות שכל אחד וודאי מתמודד איתן, ולצפות בגברת הופכת לגברת המתפתלת. צחוקים.
חיים התאפק שלא לחייך וגייס מעט מקולו הבכייני: "את בטוחה שאת רוצה לשמוע? אני לא חושב שאת יכולה להתמודד עם הזוועות שעברתי. אני לא בטוח שאני רוצה לספר".

על פניה של האישה כמעט והשתרבבה הבעת פליאה, לאור ההצלחה הכבירה של מאמציה, אבל רק כמעט, ופניה נשארו כשהיו, מלאות עוצמה.
"אני בטוחה. ספר לי מה קורה איתך, חיים", אמרה ברוגע.
חיים נשען מעט לאחור וירד מהפוזה המאיימת לקפוץ, עובר לתנוחה מעט יותר נוחה, והתחיל לשטוח בפניה את סיפור חייו.

———————————————————————————————-

… ואח קטן שבדיוק מסיים צבא עכשיו.. "
חיים פירט לעומק את משפחתו הקרובה, הרחוקה ומה שבאמצע, וחיסל את 10 הדקות שהקציב לעצמו, סיפור אחרי סיפור.

התכנית הייתה לזיין את המוח על דברים בנאליים, כל מה שמדברים עליו בארוחת חג עם המשפחה עד שבא להקיא, בתקווה שאולי היא תצחק בצורה לא יאה לאירוע, אולי היא תשתעמם ותישבר רוחה, ותכווץ את הפנים בהדרגה, תקפוץ אגרופיה וידיה עד שיגיעו לראשה, ובזמן שהוא מתאר פרטים מדוייקים בסיפור תתחיל למשוך לעצמה בשיער ותצרח:"חלאס!!! תקפוץ כבר! תקפוץ! רק תפסיק עם בעיות המעיים של הדודה רבקה!"

אבל כשחיים עבר לדבר על אבי, בן הדוד שלו מדרגה שניה, הוא בעצמו התעייף – מהחום, מהמונוטונית שבקול שלו ומהעלילה הצפויה שבסיפור של אבי הבן דוד.
הוא מצא עצמו מגביר את תדירות המצמוצים שלו, בולע פיהוקים ומאמץ עצמו למתוח את הסיפור לגבולות חוסר העניין האנושי שאפשר לגלות כלפיהם.

והיא עמדה, עיניה בוהות ולא משות מפניו, מרותקת לכך שבן הדוד עובד במוסך בשלושת השנים האחרונות והוריו דוחקים בו לסיים את התואר במנהל עסקים (למרות שכולם יודעים שאין מה לעשות עם התואר הזה), בקושי ממצמצת,
כאילו תפסיד פרט חשוב בסיפור אם תניח לעיניה להיעצם אפילו למאית שניה.

אבי היה האחרון בקרובי המשפחה הנידחים שחשב לספר עליהם בשיטה שחשב שתתגלה כמעיקה ומצחיקה כמו מערכונים ישנים, וגילה שלא אפקטיבית כנגד אנשים שבאמת מעוניינים לשמוע את מה שיש לך להגיד. כנגד אנשים כמוה.
"מה לעזאזל קורה פה?" חשב לעצמו.

ובזמן שחשב לעצמו ונוצרה שתיקה של יותר מכמה שניות, היא העיזה למצמץ כמה פעמים ולפצות את פיה:
"נשמע כאילו יש לך משפחה ממש מגוונת", אמרה בחיוך קטן, ובהבעה כנה שלמען האמת זעזעה אותו. הוא עצר את תהליך החשיבה לכמה רגעים, מתייחס לראשונה ברצינות כלשהי למה שיש לה להגיד.
"אני בטוחה שאבא שלך יסתדר עם החנות החדשה שלו, ואבי יסיים את הלימודים מתישהו." עצרה והביטה ארוכות בעיניו.
:אבל למען האמת רציתי לדעת קצת יותר עליך, מה עובר עליך, אני רוצה לעזור לך. נראה שיש עלייך די הרבה לאחרונה. איך אתה מרגיש?".

עכשיו הוא הסתכל עליה, באמת הסתכל,
ידיה צמודות לגופה, רגליים סגורות ופניה מסתכלות למעלה, פנים קטנות ועיניים גדולות בוהות באדם הזר שמולה, החיים הזה, זה שעשר הדקות שהקציב לעצמו כדי לצחוק עליה כבר חלפו,
כל הוויתה רק רוצה לחלוק את הכאב הנורא שלו. אבל איזה כאב?
היא ראתה בו אדם שעמד לאבד את עצמו כי נואש מהסבל הנוראי שעובר עליו, אבל היא אפילו לא ידעה איך קוראים לו עד לפני כמה דקות.

רעיון שתול עמוק במוחו, והוא אפילו לא יודע את זה עדיין. העובדה שישב על החלון לא הייתה קשורה למצב מלכתחילה: אנשים יושבים על המרפסת כל יום, מטיילים על צוקים, חוצים את הכביש, חותכים ירקות. אף אחד לא חושב שהם הולכים לקפוץ, להשליך עצמם למול מכונית או לחתוך ורידים. הרי ברור שהם רק חותכים סלט עם הסכין, וברור שחיים רק ישב שם כדי לצבוע את המרפסת. מה מפריד בין אלו לאלו שרוצים לסיים את חייהם?
החלטה אחת, משיכה שמגיעה ממחשבות קשות, מנפש שבורה. זה לא קורה ביום, אבל לכולנו יש שברים, קטנים או גדולים, מתחילים כסדק ומתרחבים, ודרך הסדקים האלו יוצא קצת מאיתנו החוצה לעולם, משדר לכולם מה קורה בפנים, בלי שנצטרך להגיד מילה.
ישנם 2 סוגים של אנשים בעולם: האחד שמתעצבן וצועק על הקופאית שעובדת לאט מדי, וטועה בעודף, ועל האיש שעקף אותו בתור, ועל כולם כל הזמן,
והאחד שלוקח הכל פנימה, ויום אחד מגיע עם מקלע אוטומטי לסופרמרקט ויוצא למסע הרג.
חיים היה האדם השני: הסדקים היו ארוכים, רק סדקים, כמעט דבר לא מקרין החוצה. לא היה זעם אצל חיים, אבל עצב היה בהחלט.
אפשר לספור את הסדקים שלו על יד אחת, לכל סדק יש שם:

זה התחיל באהבה. אהבת חייו, או מי שחשב שתהיה, כבר לא שלו. היא בגדה בו, לא עם אחר, אך זה לא כאב פחות. אישה יפה, מקסימה, אינטיליגנטית וכנה, במעשה אחד של אישה אחת הפכה את עולמו של איש אחד לגיהנום, וכמובן שחיים יישם את המשוואה המוכרת: "אם היא יכלה לעשות לי את זה, אני יודע שכולם יכולים לעשות את זה, האם בכלל יש אהבה?"
והשני הוא האמון: הוא ללא עבודה, ובלי דעה מגובשת על מה ירצה לעשות או אפילו מה הוא מסוגל לעשות. אבוד בתוך מוחו המתרוצץ שמנסה למצוא דרך החוצה מהראש שכולא אותו, הוא לא מצליח לאחרונה אפילו למצוא את מידת האמונה בעצמו כדי להתחיל שגרה כלשהי. הוא יודע שיכשל. הוא יודע שהוא יכול, אבל גם יודע שהוא לא יכול – בו זמנית. מה הטעם לנסות כשהתוצאה ידועה מראש, לא ככה?

ואחרונה חביבה מגיעה ה…"תחושה". הוא לא יודע איך לקרוא לזה, אבל זאת מין תחושה כזאת.
הוא מודע לאהבה הנכזבת, לאמון האבוד, אבל הוא לא יודע לשים אצבע על ה"תחושה", למה היא גורמת, על מה היא משפיעה. היא תמיד הייתה מאחורי הקלעים, ועכשיו שמשהו חסר, אין לו מושג מה זה. הוא תמיד היה שחקן ראשי במופע, אבל לא טרח לבדוק מי מנהל את ההצגה, משנה את התסריט, התפאורה, את הצוות, את הקהל שמגיע. הוא עסוק במשחק.
ועכשיו ה"תחושה" הלכה והתפאורה מתחילה להתפרק. הקהל מדלדל, השחקנים עייפים ולא מרוצים, ואף אחד לא מבין למה, הכל בגדר ניחושים והשערות והאשמות הדדיות בין חלקים שונים של אותו המוח,
וחיים, השחקן הראשי, לא יכול להרשות לעצמו לרדת מהבמה לרגע. הוא מרגיש שמשהו קורה, אבל הוא בתפקיד. אי אפשר לעצור את ההצגה באמצע, וגם אם כן, יבין שאין "תחושה" יותר, וצריך למצוא אותה מחדש.

אבל כרגע, ממש בשניה הזאת, ההצגה עצרה. וחיים בוהה בה, והיא בוהה בו,
הוא לא יודע מה צריך לקרות, הוא רק יודע שהוא מרגיש משהו מוזר בפנים, מתבשל, צביטה כזאת בין החזה לבטן, צורך קדום שמתעורר,
לא מיני, למרות שבהחלט אפשר לומר שהיא יפהפייה. איזה רגש…חיבה? געגוע אולי? לא, לא אהבה, זה מוקדם מדי.
הוא חשב שהוא מזהה אותה, ולא הבין למה. פתאום, הפנים האלה נראו כל כך מוכרות, לא כמו מהטלויזיה, אלא כמו מישהו שפעם פגשת, או חלמת עליו, או שמעת את קולו.

ב5 שניות של מבט בעיניה, 2 קומות מעל, הוא הצליח להפוך מאדם ציני שמנסה להעביר את 10 הדקות האחרונות של ההפסקה שלו מצביעת המרפסת המעיקה, לגוש רך של רגש לא מוסבר שמתחיל להניע דם למקומות מוזרים במוח, שכאילו היו כבויים וחשוכים עד לאותו הרגע.
היא כנראה לא יודעת מה קורה בתוכו, הוא בוודאות לא יודע מה קורה בתוכו.

"איך…איך קוראים לך?" שאל, מנער בראשו מעט, מסתגל לרגשות שהולמים בגופו ועיניו כמו מנהרות שנחפרו ישירות לתוך נפשו, לסתו שמוטה וכתפיו עייפות מהמשא והמסע.

והיא בשלה, לא מופתעת ולא משתנה, מלאה בעוצמה, עונה:
"קוראים לי…"
"…איך לעזאזל את יכולה להקשיב לכל הבולשיט שאמרתי ברבע שעה האחרונה?" קטע אותה כדי לא לקטוע את מחשבותיו שאותם לראשונה ביטא בקול רם. "איזה מן בן אדם הולך ברחוב ומתחיל לדבר עם אדם זר שצובע את המרפסת שלו, משכנע אותו לא לקפוץ, שואל אותו איך הוא מרגיש ומקשיב לו מדבר על קרובים מדרגה ז'?" אמר במעט עצבים והרבה תסכול. לא תסכול ממנה, אלא מאיך שהוא מרגיש. גלים ממשיכים להציף אותו. עצב. זכרונות, הפעם ההיא שאהב, הפעם ההיא שנשבר, הסדקים מתרחבים.
למה הוא מרגיש?
מה לעזאזל קורה פה?

היא נרתעת אחורה מעט עם ראשה. אישוניה נסגרים מעט, כאילו סוגרים מעט את הפתח לנשמתה כדי שלא תיפגע. היא מיד מתעשתת ועונה:
"חיים, זה אולי ישמע מוזר, אבל הרגשתי אותך. לא ידעתי שאתה תהיה כאן, לא ידעתי איך קוראים לך. לא ידעתי למה ואיך, אבל ידעתי שתהיה במצוקה, ושתצטרך את עזרתי. הרגשתי שאתה לא יכול יותר, והגעתי." אמרה בכנות, בשקט וברהיטות, מתרגשת מעט מכך שהגיעה לעוד שלב של כנות ביניהם. הם מחוברים עכשיו, יותר מאי פעם, וגם לגמרי מנותקים.

וכל מה שאמרה, קולה נשמע מעומעם ברקע. עיניו של חיים נסגרות אט אט, עד שהמנהרות נאטמות לחלוטין. אין נכנס ואין יוצא ללבו, והרגשות משתוללים, הלב מקפיץ אותם בין כותלי גופו כמו פינבול:
"מה לעזאזל עם הבחורה הזאת ומה אני עושה כאן? מה אני עושה עם עצמי? בחודש הבא אין לי כסף לאכול ואני צובע את הפאקינג מרפסת בחום הזה. למה אני טורח עם המרפסת? למה אני טורח עם כל השאר? היא רוצה לדעת איך אני מרגיש??"
והרגשות מתגברים, הסכר החלוש והרעוע כבר לא מחזיק אותם. כבר לא כדורים מקפצים אלא גלים נשברים, מרסקים כל מה שבדרכם ומטביעים כל זכר לחיים:
"מי יזכור בעולם הזה אם אצליח, אם אמצא אהבה, אם אמצא את הדרך הנכונה, אם ארגיש טוב או לא?"
ואגרופיו מתכווצים, עיניו נעצמות בחוזקה. שריריו רועדים מעט. היא בוהה בו, לא מבינה, מחכה לתגובה.
"ומה אם אפול מהמרפסת הזאת ממש עכשיו? מי יזכור אותי בעוד שבוע? למי אכפת מהבעיות שלי?
וידיו אוחזות בצידי החלון, ספק מחזיקות אותו מליפול, ספק אוזרות תנופה.
והיא נזעקת. זה לא מה שציפתה לראות. זה לא מה שרצתה שיקרה.

"היי, חכה רק רגע…"
"את רוצה לדעת איך אני מרגיש?", אמר חלושות. לא מסתכל עליה, לא מסתכל על שום דבר, בעצם, כלוא בתוך עצמו. והיא מסתכלת עליו בפחד, רועדת שוב, מחפשת את התשובות.
הוא רצה לצרוח, הוא רצה לצעוק עליה את כל מה שהרגיש, שהוא לא טוב מספיק ושהם לא טובים אליו,
שהוא לא מתאים ואין לו כוח למצוא את המקום שלו,
שאין לו כוח, נקודה. לא לדאוג, לא לנצח, כלום. למה? אין משמעות לשום דבר, את לא מבינה??
והוא דמיין איך הוא צועק את כל הדברים האלו, אחד אחרי השני, אבל דבר לא יוצא מפיו, שנאטם מחדש, מלבד כמה נשימות חנוקות.

והוא מרגיש שהמוצא היחידי לרגשות שלו הוא דרך עיניו, אבל הן עצומות גם כשהן פקוחות לרווחה, ורק בלוטות הדמעות שלו מספקות יציאה.
"אין שום טעם. כל החרא הזה שעובר בתוכי עכשיו…הוא כלום. אף אחד לא יודע, אף אחד לא יזכור…"
כל מה שנדרש כדי לפרק את הסכר הייתה השאלה הזאת. השאלה, ממישהי שהתכוונה לשאול ולא שאלה כדרך אגב. ממישהי שאכפת לה, שרוצה לדעת, שרוצה לגלות אמפתיה.
והסכר הזה לא תוכנן בקפידה ולא תוחזק, ואמון היה להחזיק את כל הכאב והסבל והתסכול ועוד קצת כאב, בקיץ כששמשי ובחורף כשגשום, והוא הצליח, עד שמישהי הפילה פצצה והשמידה אותו. שיטפון, סופה, כאוס.
ואין יציאה לסבל ולכאב ולתסכול. "אין לאן לברוח…" חושב לעצמו,
והחלון, מבצבץ לתוך עיניו האטומות' הוא היציאה היחידה שחיים רואה.

——————————————————————————
"אין טעם."
הוא רכן מעבר לחלון, גופו כמעט לגמרי באוויר, ידיים מכווצות מחזיקות אותו מלצלול לקרקע.
מילים יצאו מפיו, דלות ובכוונה ורגש, משבי אוויר חלושים,
מילים שדרך אמירתן מתארת את תוכנן.
"מה ההבדל בין הכלום שנמצא כאן לכלום שמעבר?"
"כי בכלום שנמצא כאן, אני איתך".

עיניו נצצו, מלאות בטיפות שביום רגיל היו נקראות "דמעות", אבל הן היו כה דלות וחסרות טעם בעצמן שיהיה עדיף אולי פשוט לקרוא להן מים.
"ולמה לך את הכלום הזה? אני כלום, את כלום, ביחד אנחנו כלום בריבוע," אמר בעודו מנענע בראשו, "מחר יראה כמו היום ומחרתיים כמו מחר. הכל מלחמה, בפנים ובחוץ. המטרות שלנו? באות ונעלמות, נכתבות בטוש מחיק, חלומות שאלפים לפנינו השיגו או לא השיגו, וכל זה…"
"… בכלל לא משנה", השלימה אותו.

הרוח נשבה. היא הייתה מרעננת, לאור החום האדיר ששרר בחוץ. העלים זזו ברכות, מתנועעים ומתחככים באוויר, מנסים להוציא ממנו כמה שיותר קרירות לפני שימשיך הלאה.

"אני יודעת," המשיכה ברכות האופיינית לה, "ואני גם יודעת עוד כמה דברים, שאתה לא יודע, ואולי ידעת ושכחת.
אני יודעת שאכפת לך, גם ממה שאתה מתיימר להתעלם ממנו,
מכל הרע שקיים סביבך,
אני יודעת שאתה יודע להרגיש, ורק עכשיו נזכרת איך זה באמת,
ואתה כועס על עצמך כי אתה לא רוצה לסבול,
אני יודעת שאתה יכול להתמודד, שעברת דברים קשים יותר,
אני יודעת שלפעמים אתה שוכח למה להילחם, אבל כשאתה נזכר אתה אסיר תודה על כך,
אני יודעת שלא בחרת להיות כאן…" חייכה אליו מבלי שיראה, עומדת לצידו.
והוא הזיל כמה רגשות מעיניו, שקיבלו מעט מטעמן המלוח, מלא במי הסערה שמתחוללת בו.
"…ואני יודעת, שלא תהיה זה שיבחר שלא להיות כאן.
עם מה יש לך להתמודד בחיים האלה? מה שווה כל מה שקורה סביבנו?", מבטה ממוקד בפניו.
" כלום", ידיו מרפות מעט והוא נשען לאחור, רגשותיו זולגים במרץ.
"אבל אתה, מספיק שתחליט החלטה אחת, ואתה כבר יותר מכלום. הפכת לאל, ויצרת יש מאין. אדון הגורל בכבודו ובעצמו, מחליט מה קורה ביקום ומה לא. היקום הוא שלך."
משהו בפניו השתנה מעט והתרכך. הוא עפעף בעיניו פעמיים, מפזר את הרטיבות בעיניו, בולע רוק, הבעת פניו נעה ומבטו מתמקד לאיטו, כבר לא מזוגג כמו קודם, והמנהרות נפתחות לאיטן.
"…ממש בהחלטה אחת, אתה קובע חיים ומוות. אתה לא חושב שיש לך אחריות, הו אל כל יכול, עם המתת שקיבלת?" חיוך שואל עלה על פניה תוך כדי המשפט האחרון, מתחיל מהפינה הימנית של פיה ומתרחב בשאלה.

והוא צחק.
צחוק אמיתי, שכאילו חוצב את המנהרות לתוך ליבו, מנקז החוצה את נהר העצב.
צחוק שזימן את הרגש הלא מסובר הזה אליה – הערכה, מעט תלותיות, וסיפוק מהדרך שבה הייתה מסוגלת לחדור למוחו כמו מחט של מזרק, ובדיוק של אפס מילימטר לנטרל את הנקודה הכואבת.

"אז לאלוהים יש כמה דיברות לעם, את רושמת?"

עכשיו שניהם צחקו, יושבים על סף החלון במרפסת בקומה השנייה, הוא בוהה בשמיים הבהירים והיא בו,
ואז סיים לצחוק והסתכל עליה בחזרה, בעיניים הירוקות האלו,
והיא חייכה ותפסה את ידו, לא חזק אבל מספיק כדי שירגיש את החום שלה עוטף אותו, חום מהסוג הטוב הזה שגם בתל אביב בחום הצהריים של יולי נעים להרגיש, לפחות לכמה שניות.

"איך אמרת שקוראים לך?" שאל בעוד שארית דמעותיו זולגות על פניו ומתייבשת, חיים חדשים בגופו אך עדיין חלוש מהרס השיטפון.
"אני תקווה," ענתה בעודה מחייכת.
עיניו התכווצו מעט והוא שב פנימה לתוך עצמו, למוחו ולליבו, רק לשניה כדי לרשום זאת.
זה היה נדמה כל כך חשוב באותו רגע. אסור לשכוח, משום מה.

עוזב את ידה, הוא תפס בחלון ובקיר, שריריו מתכווצים ופניו החוצה.
רטט עבר בגופה, בזמן שגופו נמצא בין חיים למוות,
הוא הסתובב כלפי פנים המרפסת ויישר את רגליו, מניח את רגליו על הרצפה באיטיות, רגל אחר רגל, כאילו לראשונה דרך על כפות רגליו בעולם הזר הזה ובדירה שלו עצמו,
והיא הסתובבה, שנייה אחריו, עוצרת לרגע לתפוס בעינה את המקום בו עמדה קודם, אי שם למטה,
הוא נראה כל כך רחוק פתאום,
בגובה, בזמן,
קפצה על שתי רגליה והלכה אחריו פנימה,
אחרי הבחור שבחר בחיים, ובתקווה.