ככה לאט היא הולכת

ככה לאט היא הולכת,
נעלמת בין גני הפרחים,
ורק הבהובים של הלבן המצויר על ידיה,
נראים פה ושם.
ככה לאט היא הולכת,
וקולה נשמע כה רחוק אך קרוב,
ממש כאילו היא עומדת מאחוריי,
לוחשת סודות.
ככה לאט היא הולכת,
והפעם היא אמרה שלא תחזור,
ואני הולך אחריה,
עיוור מהפחד שהיא באמת מתכוונת לכך.