כי זו הדרך הקלה
"חכי" הוא צעק אליי.
עצרתי, לא הייתי בטוחה מה עוד אני יכולה לעשות.
"תקשיבי-" הוא התחיל להגיד, אבל לא רציתי להקשיב לו.
"לא" אמרתי והסתובבתי אליו.
"נמאס לי להקשיב לך" קולי היה חד וקר.
"נמאס לי לשמוע את הקול שלך" לא הייתי ממש בטוחה
מה אני עושה, אבל פשוט לא הצלחתי להפסיק.
"נמאס לי שאתה חושב שאתה לגמרי יותר טוב ממני"
עם כול מילה קולי עלה, והייתי בטוחה שהקרוב אני אצעק.
"נמאס לי שאתה חושב שאני אתמוטט בלעדייך"
אני מניחה שכרגע, אני נראית כאילו איבדתי כמה ברגים.
"וזה נכון?" הוא שאל, נראה כי למרות העובדה שאני צועקת עליו
ומוכיחה אותו, הוא לא מתבייש ליישר אליי את מבטו.
"מה?" נראה כי דבריו הפתיעו אותי.
"את התמוטטתי בלעדיי?" נראה כי השאלה הזו הוציא את כול
האויר מראותיי.
חלק ממני רצה להתחיל לבכות ולבקש את סליחתו,
על כול הדברים האיומים שאמרתי.
אבל חלק אחר, כעס עליו.
זאת אומרת, באיזו זכות הוא שואל שאלות שכאלו?
"כנראה שכן" אמרתי, ופשוט עמדתי נטועה במקום,
בזמן שמלחמה התחוללה בנפשי.
"אז למה את מרחיקה אותי ממך?" הוא שאל והרים
את ידו אל פניי.
"כי זו הדרך הכי קלה להרוס את חיי"
תגובות (1)
בקרוב*
נחמד^^ מדרגת חמש!