כישרון לצרות

"מה קרה?" קולי קר כקרח, אך האמת היא שהייתי מודאגת, יותר מודאגת משאי פעם הייתי.
"זה נראה יותר גרוע משזה באמת." הוא אומר, מנסה להגן על שאריות כבודו, אך לא עושה עבודה טובה במיוחד משום שכמעט מיד הוא מתקפל מכאב.
אני לא אומרת דבר, רק הולכת אל עבר הארון, שם אני מחפשת את ערכת העזרה הראשונה.
זו לא הייתה הפעם הראשונה בה הוא חזר כך הביתה, כולו מלא דם ופציעות, היה לו כישרון לזה, כישרון לצרות.
אני מוציא את התיבה הענקית מהארון וחושבת שבבתים אחרים ערכות עזרה ראשונה הן תיבות קטנות עם כמה פלסטרים ומספר תרופות, אך אצלנו, זה כבר מזמן לא מספיק, התיבה שלנו מלא בהכל, משחות נגד זיהומים, תחבושות שונות במגוון אורכים וגוונים ומאה ואחת תרופות שונות, רובן מששכי כאבים.
"תנסה לא לזוז."אני אומרת ומושכת את פניו לעברי, הוא כולו נראה כמו פצע אחד גדול, אך פניו הן ממש מחזה אימים.
השתיקה עוטפת אותנו בזמן שאני מנקה את פצעיו, זה כמעט כאילו הוא פוחד לומר לי מה קרה, כמעט כאילו הוא לא יודע איך להסביר את זה בלי להישמע כמו אידיוט.
"אני רוצה לשאול משהו,מותר לי?" השתיקה הורגת אותי, אני חייבת לומר משהו שיגרש אותה, או לפחות יגרום לו להרגיש מעט טוב יותר עם עצמו.
"אני יודע שהייתי צריך לוותר," הוא אומר בסופו של דבר."אני יודע שהוא לא היה שווה את זה." הוא מניח שרציתי לשאול למה הוא הוא עשה את זה, זו הייתה הנחה די הגיונית, אך למזלו, היא הייתה שגויה.
"אתה עקשן, אירי ובעל כישרון אמיתי לצרות, ידעתי שלא תוותר." אני אומרת וצוחקת קלות, היה משהו מקסים בהפתעה שמילא את פניו.
"אז מה רצית לשאול?" הוא שואל בסופו של דבר, עדיין מעט מבולבל, לא בטוח מה עוד אני יכולה לשאול.
"איך נראה הבחור השני?"