כורח השעה
לאחר ימים ממושכים של גלות חזר לבסוף ג'ורג' אל ביתו ואל בני עמו המדולדל. הוא נכנס מבעד לפתח המערה והביט סביבו, מנסה להרגיל את עיניו מחדש לאפלה שהקיפה אותו. צחנת טחב אפפה את האוויר, הוא שאף מלוא ראיותיו אוויר מעופש. לאחר זמן ממושך הרחק מן הבית, הוא למד להתגעגע לריח העבש והמוכר. על יד פתח המערה ישב מישהו וצלה בשר, הרחק בפנים היו כמה אנשים שהצטופפו על ערמת מזרנים מרופטים וניסו לתפוס שינה חטופה.
"היי, סיימון! מה אתה אוכל שם? זה בשר?" קרא ג'ורג' אל עבר האיש שבפתח המערה.
"בשר אדם," ענה סיימון בפה גדוש.
"באמת?" התפלא ג'ורג', "מזמן לא היה לנו בשר אדם. מי זה?"
"אהה, זה רוברט. הוא נהרג לא מזמן בתאונת ציד," ענה סיימון תוך כדי תלישת בשר מן העצם בשיניו.
"כמה חבל. הוא היה ציד טוב…"
"גם הוא חשב את עצמו לציד טוב," החזיר סיימון בנימה עוקצנית, " אולי טוב מדי… המטורף ניסה לצוד נמר. הבנזונה הזה טרף אותו בלי בעיה, אבל איכשהו, כמה מהציידים שיצאו איתו הצליחו להציל את הגופה ולסחוב אותה בחזרה לפה. אפשר להגיד שזה היה ציד מוצלח," צחק סיימון והשליך חתיכת בשר טרייה ומדממת אל האש, "אבל אלו באמת רק שאריות. לא נשאר הרבה מרוברט המסכן אחרי שהנמר וגם כמה מאנשי השבט אכלו ממנו. אתה רוצה קצת?"
"איך הוא? טעים? אני אשנא לקחת ממך את הארוחה אם זה לא שווה את זה."
"האמת? יותר מידי שריר, מעט שומן, וגם הטעם טפל משהו לדעתי."
"תמיד היית מפונק, סיימון," ג'ורג' גיחך, "נראה לי שאוותר הפעם על הבשר. אני מעדיף לראות אם יש פירות בפנים, במערה."
"בהצלחה עם זה!" קרא סיימון וחזר לאכילת הבשר שלו.
בהתחשב במצבם התרבותי הגרוע של אנשיו של ג'ורג', הייתה המערה מבנה מרשים ומורכב למדי. היה זה מבנה תת קרקעי ברובו, חצוב באדמה, שהיה מורכב מקומפלקס של קומות, מחילות וחדרים. ג'ורג' עשה את דרכו במורד כבש מדרגות מאולתר אל עבר אחת הקומות התחתונות יותר, שם המתין לו ראש השבט בחדרו הפרטי, שהיה מרווח ומצויד היטב, יחסית כמובן. היו בו מזרן שינה אישי במצב כמעט טוב, שולחן כתיבה מתכתי ישן ומחליד, על אף שלא היה כיסא ואפילו הייתה בו מנורה שולחנית, למרות שבזמנים אלו היה קשה למצוא לה סוללות והיא שימשה בעיקר לקישוט. דברים שכאלו נחשבו למותרות עבור שבטו של ג'ורג', תענוגות שרק החשובים באנשים יכלו להרשות לעצמם.
ג'ורג' נעמד בפתחו של החדר חסר הדלת והמתין שראש השבט ייתן לו את הרשות להיכנס. משהבחין בו ראש השבט, הוא אמר: "הו, ג'ורג'! נהדר, אני רואה שחזרת. איך עברה עליך המשימה שלך? היכנס, ספר לי הכול!"
ג'ורג' פסע אל פנים החדר והתייצב אל מול מנהיגו. "חוששני שהמשימה לא הנחילה הצלחה ניכרת, אך יש בפי חדשות מעודדות."
"ובכן, ספר לי מיד."
"כן," ג'ורג' כחכח בגרונו, "כמובן, אדוני. במסעי, נעתי צפונה מן הכיפה. בתחילה סרקתי את האזורים המיוערים בסביבה הקרובה אלינו, אך לצערי, הסריקות לא הראו שום סימן להיחלשות בנוכחות הווירוס באזור. הוא נמצא באדמה, נישא באוויר ואף במים. לאחר שסיימתי את הסריקות באזורים הסמוכים לכיפת המגן, הצפנתי הלאה, לכיוון ההרים הגבוהים."
"ובכן?" שאל ראש השבט בסקרנות, "הבחנת שם במשהו יוצא דופן?"
"אכן, אדוני," ענה ג'ורג' ללא השתאות, "נוכחות המחלה כמעט ואינה מורגשת שם. לדעתי, הקור שבאזור ההרים מחליש את הווירוס באופן ניכר. ככול שהתקדמתי במסעי מעלה, אל עבר פסגות ההרים המושלגות, הראו הסריקות סימנים הולכים ופוחתים למציאות המחלה."
"אני מבין," ענה ראש השבט, לא בשביעות רצון, "והאם האקלים הקפוא הזה מתאים לדעתך לקיום חיים אנושיים?"
"ובכן, החיים שם אכן יהיו קשים, אדוני ראש השבט, אך איזו ברירה עוד יש לנו? כיפת המגן שמקיפה את היער הזה לא תחזיק מעמד לנצח. אבותינו היו מסוגלים לתחזק אותה בקלות, אך ככול שהדורות חולפים, כך גם פוחתת היכולת הטכנולוגית שלנו… אנחנו לא מסוגלים לתחזק מבנה עצום ממדים ומורכב ככיפת המגן למשך זמן רב, לבסוף היא תקרוס ואז נהיה חשופים למחלה."
"הארכיטקטים שלי אומרים לי שהכיפה לא צפויה לקרוס במשך חמישים השנים הקרובות לכול הפחות," אמר ראש השבט בנחרצות, "המשך במאמצייך למציאת מקום חדש לישוב! אך אנו לא נעבור אל אזורי ההרים, אלא אם כן יהיה זה הכרחי לחלוטין."
"אדוני, עם כול הכבוד," השיב ג'ורג', "התרבות האנושית נמחתה מעל פני האדמה, ואיתה הלכו הארכיטקטים שלנו. הכיפה עלולה לקרוס בכול רגע, המעבר הינו," הוא הטעים, "הכרחי לחלוטין."
"הפסק את עקשנותך זו!" התריס ראש השבט, "פיט הוא הארכיטקט הראשי שלנו, האם אתה מפקפק ביכולותיו?! הוא בדק את הכיפה באופן מדוקדק ביותר והבטיח לי אישית כי היא לא תקרוס בזמן הקרוב."
"ואתה מפקיד את חייו של השבט, ועד כמה שידוע לנו, את גורל האנושות כולה, בידיו? עד כדי כך אתה סומך על מילתו? עם כול הכבוד לפיט ולידע שלו, אדוני, השבט שלנו עלול להיות קבוצת האנשים האחרונה ששרדה את המגיפה, אנחנו מסתכנים כאן בהכחדת הגזע האנושי כולו אם לא נעבור להרים," הפציר ג'ורג'.
"אבל המעבר יהיה מסוכן, אינך מבין זאת?" ענה ראש השבט ברוגז, "הרבה מן הזקנים והחולים בוודאי ימותו. אני עצמי כבר זקן ועלול למות."
"אז זה העניין, אדוני? אתה חושש מפני המוות? האם אתה מעדיף את חייך שלך על פני אלו של השבט? של האנושות?" הזדעק ג'ורג' בפרץ של חוסר שליטה עצמית. כשראה את המבט על פניו של ראש השבט, הוא התחרט מיד על דבריו, אך היה זה מאוחר מדי.
"זהו זלזול בכבודי!" התקומם ראש השבט והטיח את אגרופו הקמוץ בשולחן המתכת שלו, "שומרים!" הוא קרא בכעס, ואלו הגיעו בריצה תוך שניות ספורות, "קחו אותו מכאן!" הוא פקד, "היום נאכל בשר אדם…"
תגובות (19)
קצת אממ… מוזר (לא בדיוק המילה אבל..) בכל אופן, ברמה כתיבתית זה ממש טוב ויפה (רוברט כמו הסיפור הקודם?)
עניניי ויפה :>
ספיר, אני במצוקה! נגמרים לי השמות לדמויות!
מוזר, לא המילה… האם זה הזוי? סוריאליסטי?
אני מאמינה כי המילה היא מעניין.
וואו, סיפור אפל שהייתי מאוד מקווה שתמשיך
בהחלט רואה את זה הופך לספר , הסוף מאוד מותח. מה הסיכויים שבאמת תמשיך אותו?
אפסיים, במצב הנוכחי.
אתה לא באמת יכול לצפות מילדים בני 14 לקרוא טקסט כל כך אפל וארוך ולהבין איזה אוצר הם מצאו באתר הזה.
אם תחליט להמשיך ולפרסם את ההמשך במקום אחר אני יותר בהחלט ארצה לקרוא את זה
לבינתיים, משכני הוירטואלי הוא זה: http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=846868
אתה חושב שבתור מעריצה טרייה ומושבעת אני לא אאתר כל פיסת גאונות שלך באינטרנט? אני אנג'י אגב , תוכל למצוא את התגובותיי גם בבלוג האפל שלך
שמתי לב לתגובות (וחשדתי שזו את. לכן שאלתי – שם).
כן, החלטתי לסיים לקרוא כאן קודם ואז לעבור לקרוא שם.
אני לא רוצה לנפח לך את האגו יותר מידי (למרות שסביר להניח שכבר ניפחתי מעל ומעבר) אבל להיתקל בכתיבה שלך אחריי כל כך הרבה קריאה של כלום ושום דבר זה כמו להכניס ילד שמן שסיים תקופת דיאטה לחנות ממתקים
האגו שלי כבר התנפח כול כך שהוא התפוצץ והתרוקן מאוויר לגמרי.
אם את רואה שיש שם שכתובים, ממליץ לקרוא אותם שם ולא כאן, כיוון שההנחה היא שהם שוכתבו היות ולא היו כתובים טוב בצורתם המקורית, כאן.
אתה יודע מה, אני עוברת לקרוא את הבלוג שלך
אני מרגישה שאתה לא מספיק מוערך שם
כאן ממילא מגיבים לך על ימין ועל שמאל
ושם אני ארגיש יותר מיוחדת בתור המגיבה מס' 1 שלך (:
ואולי אם תעודדי אותי לכתוב שם, גם יהיה לך מה לקרוא! (זו דרכי להגיד שהוא קרוב לריק).
בישרא זה מאוד נפוץ שהמון מוחות מתבזבזים ואנשים פחות או יותר כותבים לעצמם.
בינתיים אני לא מצליחה לקרוא לא פה ולא שם כי התחלנו מין מעגל אינסופי של שיחה בחלקים בתגובות של סיפורים שונים
פעם היה באתר הזה צ'אט… היום אפשר ליצור קשר רק דרך כפתור שנקרא (כמה מפתיע) "צור קשר". בכול מקרה, אני הולך לישון כרגע, אם בא לך, תלחצי על הכפתור הזה ותעשי מה שצריך לעשות.
ומה צריך לעשות?
בשתי מילים: ליצור קשר.
ביותר מילים: למה מין טופס קצר ולשלוח אותו (זה נשלח אליי למייל).
מי משתמש במייל היום? הוקסמת מהערצה שלי? אני יותר מאשמח שנדבר בפייסבוק (: