כולנו חיילים בצבא הזמן

הוא מכיל. ומכיל. ומכיל.
הוא תמיד שם.
בכל כך הרבה צורות, בכל כך הרבה אופנים.
הוא מכיל. ומכיל. ועובר.
הוא זמני, ותמידי. הוא תמידי, וחולף. בו זמנית.
הוא מכיל. ומכיל. הוא עד להכל.
מתבונן עלינו מהצד וצוחק.
כולנו שחקנים במשחק שלו.
עם כוונה, בלי כוונה, זה בכלל לא משנה.
הוא מסובב את כולנו, מנהל, מצווה, מאפשר.
כולנו גיבורים, או לפחות חושבים שאנחנו גיבורים. כאשר גבורה אמיתית היא בעצם לא להיות מושפע ממנו, משום דבר. להיות אטום לזמן.
להשתחרר מכבליו המכאיבים.
להיות חופשי.
לנפץ את השעון, לאבד שליטה, לצחוק עד שאין אוויר, בלי למהר, בלי לדאוג.
והוא מכיל. ומכיל. ומציל.
הרי בלעדיו, שום דבר לא היה מתחיל. שום דבר לא היה נגמר.
הכל התחיל מתישהו.
הכל מתחיל מתישהו.
הכל נגמר. בזכותו.
הוא מכיל. ומכיל. ומכיל.
אותי, את כולם.
את האדמה, את השמיים. את העננים, את העינוי, את האושר, את הרעש.
את הדממה.
כולנו חיילים בצבא הזמן.