כה שקט… כמו המוות…

שקט… כה שקט… כמו המוות…
פעם כמעט ולא היו רגעים של שקט. אבל הפעם הזה עבר… השאיר אותי בודדה. כל כך בודדה.
לעיתים אני מתחננת לרעש הזה, לצלילים האלו אשר פעם לא סבלתי. אוזניי כה רוצות להקשיב לצלילים האלו… לקולות שהוא הפיק… אבל זה לא יחזור יותר.
הדממה הזו, אשר שוררת בבית כה הרבה כעת, הספיקה למחוק לחלוטין כמעט זכרונות חיים של פעם. כבר התרגלתי לשקט, שכחתי מהרעש. אבל לא שכחתי אותו.
לעולם לא אשכח.
לעיתים אני שומעת קולות בכי עמומים בוקעים מתוך חדר ההורים, מתחננים לשנות את מה שמתרחש. מקווים שהוא יחזור, למרות שהם יודעים… הוא לא יחזור.
אך, הרי, תקווה זהו דבר טוב, הלא כן?
אם כך, מדוע היא כה פוגעת בי, בכל האנשים אשר חיים סביבי? מדוע היא מרסקת את החלומות והרצונות, את החיים כולם, לעפר?
למה?
לעיתים אני כה רוצה להישבר, להצטרף אליו לנצח. אך דבר מה עוצר בעדי, מונע ממני לעשות את אשר אני חשקה בו יותר מכל…
להבת התקווה אשר בתוכי, אשר פעם – אז, כשהוא עוד היה חי – סימלה את כל הטוב והאהבה, השמחה ואור, יוצאת מגבולותיה ומכלה את כל אשר נמצא בדרכה, מאיים לשבשה ולהדמימה. איני חשקה יותר בדבר מן החיים, אך איני מסוגלת לסיימם… איני מוכנה עוד להצטרף אליו.
איני זוכרת הרבה מן הלילה בו בושר לי שהוא לא יחזור הביתה… אני רק נזכרת בהרגשה ההיא, שפתאום הוא נעלם – לפני שעות מספר היה כאן, חי, צוחק, מאושר… ועכשיו הוא איננו…
אני זוכרת שבלילות של החודשים שלאחר המקרה הזה עוד קיוויתי… חשבתי… אולי הוא יחזור? אולי זהו רק חלום אחד, ארוך, מתמשך… אולי עוד רגע אתעורר, אראה אותו מעליי, מצווה עליי להתעורר לבית הספר?
עם הזמן הכתה בי ההבנה שזהו, נגמר, הוא כבר לא קיים. הוא לא יחזור יותר. הוא יישאר למעלה, ישמור עליי מפני כל הדברים הרעים שיקרו לי… הוא לא יעיר אותי יותר לבית הספר, אני יותר לא אשמע את צחוקו המדהד בין קירות הבית, פורץ כה בפתאומיות, כך שכל המשפחה מופתעת…
עכשיו כבר אין משפחה. אימא נעלמה… שקעה בדיכאון ועצב כה עצומים שאין אפילו דרך לתארם מלבד פרצי בכי עזים, שוברי לב, בשעת הדמדומים. אבא קובר את עצמו בעבודה על מנת לשכוח מן המציאות. ואני? אני ממשיכה. או לפחות, מנסה…
אך איני מסוגלת יותר לשאת את הכאב העז, הכה מר ואכזר, אשר ממען לעזוב אותי לנפשי… איני מסוגלת יותר לשאת את העובדה שהחיים שלי התפרקו לחלוטין, איני מסוגלת לשאת את העובדה שהרצון שהכל יחזור לקדמותו פג, אל מול המציאות הכבדה, המרה.
ומה אני יכולה לעשות, כאשר הדמעות זולגות על פניי, מכתימות את לחיי, כאשר אני נזכרת בו? הוא עשה כל כך הרבה דברים… הרס כל כך הרבה דברים…
לפעמים עולה בי המחשבה, למה דווקא הוא? למה לא מישהו אחר, אשר אינני מכירה, אשר אין לו משפחה אשר תתפרק לכל כך הרבה שברים…
אותם השברים… אשר בסופו של דבר נכתמים בדם.

שקט… כה שקט… כמו המוות…
פעם כמעט ולא היו רגעים של שקט. אבל הפעם הזה עבר… השאיר אותי בודדה. כל כך בודדה.
אך זו המציאות, נכון?
אין לי דבר לעשות נגד המציאות…
היא תסדוק את נשמתי עד שזאת תתנפץ לאלפי רסיסים כה פעוטים, אשר לא ניתן יהיה לחבר.
ואין לי דבר לעשות נגד זה.
פשוט לחיות עם זה…