כדי לחיות
הסיפור שלנו מתרחש ביער קר, אפל ומעורפל, יער חשוך ועבות שעציו התמירים חוסמים את אור הירח מלחדור אל תוכו, יער של עצי מחתים זקורים ויבשים ואדמה תרשית וקשה. ילד צעיר ורך רץ בין עצי היער, הוא רץ בבהלה, אחוז אימה, בורח מפני שלושה אנשים שרודפים אחריו בחרבות שלופות, מנסים להורגו. האדמה הקשה חותכת את רגליו המסכנות של הילד בעוד הוא רץ, הכאב כמעט ומשתק את רגליו, אך הוא ממשיך לרוץ, נואש לברוח מפני האנשים שמבקשים את ראשו. הוא מתקרב אל בקתה ישנה בקצה היער ונעצר בבת אחת מול הדלת. בכול כוחו, הוא דופק באגרופיו על דלת העץ, מקווה שמישהו בפנים ישמע אותו ויציל אותו מפני שלושת האנשים, שהחלו כבר להתקרב, מכינים את חרבותיהם. הנער מביט לאחור, אל האנשים שכבר כמעט השיגו אותו. נואש, הוא מכה בדלת כמה פעמים אחרונות ואז נופל ללא הכרה, גופו מוטל על הקרקע בחוסר אונים. האנשים ממשיכים להתקרב כשלפתע נפתחת דלת הבקתה ואיש חמוש ברובה מוסקט יוצא לבדוק על מה כול המהומה, האנשים החמושים בחרבות ממשכים להתקרב אל הילד המוטל על הקרקע אחוזי ריגוש, מתעלמים מנוכחותו של האיש שיצא מהבקתה.
"היי! מי אתם?" פונה בעל הבקתה אל האנשים.
"אנחנו כאן בשביל הילד." עונה האמצעי, שנראה המנהיג, גבוה ולבוש במעיל ארוך כנפיים, שפם אצילי מעטר את פניו.
האיש מביט מטה, אל עבר הנער חסר האונים המוטל על הקרקע, ואז מרים את מבטו אל שלושת האנשים.
"אתם רודפים אחרי הילד הזה?" שואל האיש.
"כן," ענה המנהיג, בעל המבטא האנגלי, "אנחנו כאן בפקודת המלך, הוא ציווה לתפוס את הנער ולהרוג אותו."
"מה?!" נפעם האיש, "אתם לא תהרגו שום ילד!" הוא כיוון את הרובה הטעון אל עבר המנהיג.
"אתה לא מבין…" מלמל המנהיג, "אנחנו מוכרחים להרוג אותו!"
"לא אכפת לי מה אתם חושבים שאתם מוכרחים לעשות, אתם תסתלקו עכשיו או שאני יורה!" אמר האיש, הוא ידע שיהיה לו זמן לירייה אחת בלבד עם רובה המוסקט המסורבל שלו, אבל הוא הרגיש מוכרח להגן על הילד המסכן, ולמרות שלא ידע מדוע שלושת האנשים רוצים לתפוס אותו, הוא שיער ששום רצח של ילד אינו מוצדק.
"אדוני…" המנהיג פסע לאיטו אל עבר האיש, מנסה לשכנע אותו להירגע, או להסיח את דעתו בעודו מתקרב.
"אני מזהיר אותך!" אמר האיש והרים את הרובה הטעון אל עבר המנהיג, כשלפתע זה האחרון שלף אקדח בריח צור טעון מפנים מעילו וכיוון אותו בתנועה זריזה אל עבר האיש, אך האיש הספיק להגיב במהרה ולחץ על הדק הרובה שלו. הכדור שנפלט פגע הישר בליבו של המנהיג, שצנח אל הקרקע אוחז בליבו. השניים האחרים מיהרו לשלוף את אקדחיהם ולירות, אך האיש הספיק להיכנס אל תוך הבקתה ולהסתתר מאחורי הדלת הסגורה, כך שהכדורים פגעו בדלת העץ ולא בו. השניים החלו בטעינה הארוכה והמסובכת של אקדחיהם בעוד האיש פרץ מתוך הבקתה, אחוז בחרב פיפיות ארוכה וכבדה, מסתער אל עבר השניים, שהטילו את אקדחיהם אל הקרקע והרימו את חרבותיהם לשם הגנה. האיש הניף את חרבו כלפי מעלה והנחית מכה רבת עוצמה על האיש מימין, שניסה להגן בחרבו, אך ללא הועיל, ראשו נערף, הוא נחתך כחמאה, האיש השני ברח מיד משראה שהדבר קרה. "אני עוד אחזור!" הוא צווח במבטאו האנגלי תוך כדי ריצה.
בעל הבקתה הכניס את חרבו בחזרה אל הנדן שעל ירכו והתקרב אל הילד, הוא הרים אותו מהקרקע ונשא אותו אל תוך הבקתה, שם הוא הכין לו מיטה על יד האח הדולק, והשכיב אותו עליה בעדינות.
הילד התעורר לאחר כמה שעות, הוא הבחין בכך שהוא מכוסה בשמיכה ושעל ידו יושב איש וכוס מלאה בתה מהביל בידו, סימנים לכך שהוא עדיין בחיים.
"הו, התעוררת," אמר האיש, "הנה, התכבד!" הוא הציע לו את כוס התה. הילד לקח את הכוס מיד האיש ובהה פנימה, אל בבואתו המשתקפת מהנוזל. "תודה לך, אדוני." הוא אמר, עדיין משפיל את מבטו, "על שהצלת את חיי, אני מתכוון, ועל התה…" הוא אמר בנימוס ולגם מהתה החם.
"אתה מרגיש בסדר עכשיו?" שאל האיש.
"כן," ענה הילד, "רק הרגליים שלי…" הוא אמר בהבעה של כאב.
"תן לי לראות." האיש התרומם ממושבו ופנה לבחון את כפות רגליו של הילד. הן היו מלאות בקוצים, וחתכים שנראו עמוקים למדי כיסו את רוב סוליות רגליו. "נצטרך לטפל בזה." אמר האיש למראה הרגליים הפצועות, הוא אמר ויצא מהחדר. לאחר מספר דקות הוא חזר, ובידיו תחבושות וגיגית מלאה בנוזל צהבהב-שקוף. הוא הניח את הגיגית למרגלות המיטה והביט אל הילד, "אתה יכול להתיישב?" הוא שאל.
"כן, אדוני." אמר הילד בקולו הרך והתיישב.
"יופי, תניח את רגליך בתוך הגיגית, זה יצרוב מעט."
הילד עשה כדברי האיש, זה באמת צרב, הוא נשך את שפתיו וניסה להתגבר על הכאב מבלי לדמוע, הפעם זה היה קשה יותר מאז שרץ וחתך את רגליו, כיוון שהפעם לא היה דבר שיסיח את דעתו מהכאב, למרות שהיה חלש בהרבה.
הילד חש איך רגליו נהיות רפויות יותר בהשפעת הנוזל, והקוצים שהיו נעוצים ברגליו כמעט והחליקו החוצה מעצמם. בעל הבקתה עזר להם לצאת ושלף אותם בעדינות, הילד כמעט ולא הרגיש בכך, הנוזל כנראה גרם לו לאבד את התחושה ברגליו. כשהאיש סיים עם הוצאת הקוצים הוא הוציא את רגלי הילד חסרות התחושה מן הגיגית והניח אותן בחזרה על המיטה, הוא כיסה את רגלי הילד בשמיכה וחזר אל מקום מושבו, אל מול הילד. "אמור לי נא," אמר האיש ונשען קדימה, לכיוון הילד, "מדוע רדפו אחריך אותם האנשים?"
"ובכן, אדוני…" גמגם הילד, "הם רצו להרוג אותי." הוא אמר בתמימות.
"כן, אבל מדוע?" שאל האיש.
"אחרי שטיפלת בי בכזאת מסירות, אתה בטוח שאתה רוצה לדעת?" שאל הילד, "אולי תרצה גם אתה להרוג אותי אם תדע, ואז תתחרט על שהצלת אותי."
"אני חושב שזו זכותי לדעת, אחרי שהצלתי אותך…" ענה האיש.
"אתה תתחרט שטיפלת בי אם תדע ובוודאי גם תרצה להרוג אותי." הילד הפציר באיש.
"איני מסוגל לרצוח ילד תמים, בטח לא אחרי שהצלתי אותו במחיר חייהם של שני אנשים אחרים." ענה האיש בביטחון.
"אבל אינני ילד תמים, אדוני. כלומר, מעולם לא הרגתי מרצון, אבל הרגתי יותר מכול אדם שחי עלי אדמות."
"ילד בגילך?" לגלג האיש, "יותר מכול אדם שחי עלי אדמות. חה! מי סיפר לך את זה?"
"אבל אני לא ילד צעיר, אדוני. אולי לא תאמין לזה אבל גילי כגיל העולם הזה."
האיש חשב שהילד בוודאי הוזה, אחרי כול מה שעבר… אבל באגדות כמו באגדות הילד דבר אמת…
"אז למה הם רצו להרוג אותך?" שאל האיש שוב, מבהיר לילד שהוא עדיין רוצה לדעת.
"אתה בטוח שאתה רוצה לדעת, אדוני?" שאל הילד בחשש.
"כן." ענה האיש, אך אילו היה יודע את האמת, הוא לא היה רוצה לדעת…
"ובכן…" גמגם הילד, "הם רצו להרוג אותי כי… כי… אני המוות. ועכשיו גם אתה תרצה להרוג אותי, כדי לחיות…"
תגובות (44)
וואו! דני, פשוט…
וואוו!!
הכתיבה מעולה, הפיסוק וכו' נכון.. אין שגיאות…
זה פשוט מעולה!
ממש אהבתי את סיפור הזה, אולי אחד הטובים שלך
[=
תודה, זו פשוט הייתה הברקה של הלילה.
מזלט על בחירת עורכים, אני הולכת להכין לך קשת עם חלב
אורין, תודה. אבל הפעם אני רוצה שקשוקה מזהב. נמאס מקשת :(
קיי ~מכינה~
ארנבי! אוכל!
אכלתי הכול, עכשיו אני רוצה שתיסעי לאפריקה ותביאי את הירח משם (הוא הכי גדול שם כי זה קו המשווה…) תטגני אותו בחמאה מתוקה ותגישי לי אותו בתוספת גלידה קרה (מכירה את זה שיש קינוח במסעדות של סופלה חם עם גלידה קרה? יאמי! אני רוצה!)
גם אני חייבת מנוחה >< "
וואוו. אין לי מילים, כתיבה מקסימה ורעיון מקורי אתה ממש מוכשר!
תודה רבה, שמח שאהבת.
אז אין לך מחסום כתיבה D:
ואני רואה שהחזרת את הילדה החמודה D:
הילד הזה הרג את האיש הזקן בסוף, או שהזקן אותו?
אעאע!! אני רוצה לדעת!!! למה להשאיר אותי באי- וודאות?!?!?!
נ.ב- אהבתי את הסיפור D:
סולי, הילד לא הרג אף אחד, הוא כאילו מלאך המוות, כול עוד הוא קיים אנשים מתים ואם הוא ימות, אז לא יהיה יותר מוות… ועדיין יש לי מחסום כתיבה, הוא מתבטא בעיקר בהיעדר רעיונות חדשים לכתיבה, זה לא ששכחתי איך לכתוב ואת מעט הרעיונות שכן עולים לי אני עדיין מסוגל לכתוב כמו שצריך (שחצן שכמוני.)
לא תקבל את הירח בחמאה ובגלידה קרה 3:
לללללללללאאאאאאאאאאאאאא!!!!!!!!!! ללמממממממממהההההה????????
מאיפה אני אשיג נסיעה?
תחסכי כסף ותיסעי.
דניאל, תשאיר לי גם קצת מהירח!!!
העיקר היא הצליחה להשיג לי קשת בענן ושקשוקה מזהב, אבל לנסוע לאפריקה – לא… מאיפה היא תשיג נסיעה?… מאיפה לעזאזל השגת שקשוקה מזהב?!
אבל השארת לי קצת, נכון?!
לא, ססיימתי כבר הכול, אבלהאת עכביש, את יכולה לאכול את הפירורים. מצטער על השגיאות, אני מהגלקסי.
אני עכביש רעב!!!
פירורים זה לא מספיק T^T
תאכלי פירורים ותהיי בשקט!
לא רוצה! בא לי יותר! T^T
גם לעכבישים יש זכויות, אתה יודע!
חחח לעכבישים אין זכויות.
יש זכויות לעכבישים!!!
לארנבים יש פחות זכויות!!!
אם תאמר את זה שוב אני אזמן אליך עכבישים בלילה! (מוחעחעחעחע)
ישלי ביצים וזהב, את טיגנתי שקשוקה ושמתי זהב
ואת משאירה לי מזה קצת. תבטיחי שכן…
סולי, את עכביש, את אוכלת חרקים וכאלה, מה לך ולשקשוקה?! עכשיו בטח תגידי שאני ארנב וגם אני לא אוכל שקשוקה, אבל זהו שאני ארנב קסום ומעופף שניזון משקוקה ולזניה ולפעמים גם פרוות אלפקות קסומה, ואת סתם עכביש רגיל ולא קסום בכלל שאוכל חגבים וכאלה…
אהבתי .
ומזל טוב על בחירות העורכים (:
תודה
אני כן עכביש קסום!
מה אתה יודע ארנב פסחא?! o( ><)o
חחח את עכביש פסחא!!! ><"
אני עכביש ליל כל הקדושים!!! (אם כבר הלכנו על חגים נוצריים)
אז אתה תהייה בשקט ארנב פסחא!
ותשאיר לי קצת מהשקשוקה!
את יכולה כבר לקחת את השקשוקה הארורה שלך, נמאס לי כבר!
אני כלבת חג המולד ^-^
-אורין..
לאלאללאאלאלללא אל תרצח אותי! >< ,
יאי!!!~
השקשוקה שלי!!!
ניצחתי אותך ארנב פסחא!!! ノ^o^)ノ)
חחח סמיילי מגניב!
תודה (-^〇^-)
גם זה יפה. תעשי עוד!
זה אתה:
(/__\)
(•ㅅ•)
עשיתי אותך סמיילי!!! ~(>_<~)
היי סיפור ממש יפה
ואם אתם בקטע של סמיילים מגניבים יש את הסמיילי של המאפיה
( -(- ( – – ) -) -)
ואת הסמיילי הזה עכשיו זה טיפה גס אז אל תמחקו בבקשה
_[]_ ( – – ) _[]_
חחח סמיילים מוזרים
וואו, וואו, וואו! כל הגוף שלי צמרמורות של התפעלות, הערצה, פחד וכל רגש שאתה יכול לחשוב עליו..
יש חריזה קלה בסיפור, הכתיבה מדהימה והסוף- פשוט מושלם! סיפור מדהים! אולי הטוב ביותר שהעורכים בחרו עד כה (:
תמשיך ככה!
וואו, תודה!
זה היה חביב בהחלט, אם כי אני חשבתי (מהכרותי איתך) שהילד הוא חייזר. זה היה יכול להיות מגניב יותר.
רציתי לכתוב דווקא על התגלמותו הפיזית של המוות, כך שחייזר אינו מתאים בהגדרה.