כדור דיסקו בסלון

הוא יותר מפחד בתוך הבית מאשר בחוץ. הוא מביט ללא הפסקה בכדור הדיסקו התלוי מתקרת הסלון. הוא מתפלל שדבר לא יזוז באחת מתוך אלפי המראות שעל הכדור. הוא לא יודע מה הסטטיסטיקה אומרת על אנשים שמעדיפים את המצב הסטטי, אבל זה לא ממש משנה לו. כמדי בוקר הוא מרתיח שתי ביצים קשות. הסבלנות לא מאירה לו פנים, אך הוא מחכה. בינתיים, הוא עושה כלים. הוא שומע את המים מבעבעים, רותחים מרוב חום. הוא לא מכבה את הגז. השעה 9 בדיוק וכבר לא נותרו כלים בכיור. הוא נכנס להתקלח, זה כולל כמובן שמפו, סבון גוף, שטיפה, מעט מרכך שלא תהיה נשירה, סבון פנים, שטיפה. סבון הפנים הוא האחרון שנוגע בפנים. זה חייב להיות בסדר הזה. לאחר המקלחת החמה הוא מתנגב מלמעלה למטה ומנסה להביט בעצמו במראה. כמה אדים יכולים להצטבר בחדר אמבטיה כה קטן? הוא מנגב את המראה בכף ידו ובוחן את פניו. עור הפנים שלו מושלם, הוא משתמש אך ורק בסבון הפנים הנפלא של לה-רוש-פוסי. הוא אף פעם לא חשב על משמעות המילים. לבסוף, הוא מנקה את אוזניו. הוא חושב על כך שיכול להיות שזהו טריק שיווקי ובעצם הוא רק מכניס עוד שעווה צהובה ומוגלתית עמוק עמוק לתוך מערות האוזן. האם זה יפגע לו בחוש השמיעה? פאניקה ראשונה לבוקר. הוא זורק את מקלות האוזניים בעלות הבלורית הצהובה אל הפח ויוצא מחדר האמבטיה. האדים בורחים יחד איתו ומלווים אותו עד המטבח. הקומקום רתח, הביצים כבר שקטות. הוא מביט בסיר ורואה כי כמעט ולא נותרו מים, הם התאדו עד שקשה היה להבחין בין אדי המקלחת לאדי הביצים. הוא מכבה את הגז ושופך את המים שנותרו אל הכיור. הוא מרגיש כיצד הוא רוצח את כל החיידקים ששחו בו.

השעה 9:15 בדיוק. הוא מכין תה שחור כי הוא מאמין שקפאין זה רעל. הוא מביט בכדור הדיסקו. אין כל תזוזה במראות. הוא מתלבש מהר, נועל מגפי עור עם שרוכים ארוכים-ארוכים, כאלו שמושחלים לפחות ל-26 חורים שונים. כל יום הוא אומר שהוא יוציא את השרוכים ויכבס אותם. חלפו כבר חודשיים. הוא יוצא לעבודה, רבע שעה הליכה ברגל, לא נורא. הוא מביט סביב, החלה העונה שכל מי שהולך ברחוב נראה כמו רוצח. הוא מנסה שלא ליצור קשר עין עם אף אחד מהרוצחים עם הכובע. קומה 0, מעלית עם טריליון כפתורים, קומה 23, מחשב, עכבר, מסמכים, עכבר, מחשב, קומה 23, מעלית עם טריליון כפתורים, קומה 0. כדור דיסקו.

הוא מגיע הביתה. לדירה יש עדיין ריח של תה. תה ומים חמים. מי היה מאמין שלמים חמים יש ריח. הוא מביט בטלפון הקווי שלראשונה מזה שבועיים מהבהב. אולי זו היא. כבר זמן מה שהיא לא עונה לו. הוא ניסה להתקשר מכמה טלפונים שונים אבל היא מכירה את כל התכסיסים. הייתה זו רק פרסומת למוניות. אולי זה סימן? הוא מרים את השפופרת ומצלצל לתחנת המוניות המקומית. מונית אליה תעלה 67 שקלים. מה זה 67 שקלים לעומת אהבת אמת? הוא נכנס למקלחת, שמפו, סבון גוף, שטיפה, מעט מרכך שלא תהיה נשירה, סבון פנים, שטיפה. סבון הפנים הוא האחרון שנוגע בפנים. הוא שם את הסוודר שהיא בחרה לו לכבוד יום ההולדת האחרון וכמובן, מגפיים עם 26 חורים לשרוכים. מחר הוא יכבס אותם. המונית עוצרת. הוא מול הבניין שלה. מה עכשיו? מה אם היא לא בבית? מה אם היא עם מישהו אחר? היא לא יכולה להיות עם מישהו אחר, היא לא כזאת. אבל מה אם כן? הוא מבחין בידיים הריקות שלו. בלי שוקולד, יין או פרחים. מה הוא חשב לעצמו? הוא יורד מהמונית ומתחיל להלך ברחוב, מהרהר מה תהיה החנות הראשונה שימצא בדרך. כל מה שעובר לו בראש זה פרחים. פרחים זה הדבר היפה ביותר להביא, הם מריחים טוב עד שהם נובלים, לא כמו מים רותחים.

החנות הראשונה שהוא מוצא היא דווקא פיצוציה רוסית. הוא נכנס ורואה חבילות שוקולדים. חבילה בצבע שחור עם אבקת קקאו ורסיסי פטל לוכדת את מבטו. הוא קונה אותה ויוצא לרחוב. הוא מביט בעדינות אל חלון דירתה, האור דולק. האם זה אומר שהיא בבית? או שמא היא כמוהו, משאירה את האור דולק כדי שהרוצחים והגנבים עם הכובעים מבחוץ יחשבו שהיא בבית? הוא מצלצל אליה שוב, אך אין מענה. הוא ניגש לדלת הבניין, הלב שלו כבר כואב מקצב הפעימות. הוא מצלצל באינטרקום, דירה מספר 7 וממתין.

צלצול של פתיחת דלת מפתיע אותו. היא אפילו לא שאלה מי זה. הוא עולה במדרגות לקומה השלישית, הדלת פתוחה מעט. הוא ניגש לדלת, חצי דופק חצי פותח ומציץ מבעדה. הוא מביט המום. גם היא, בעלה ושלושת ילדיה. "שלום" הוא פולט לאוויר. היא ניגשת אליו בזריזות ושואלת "מה אתה עושה פה?". "את פתחת לי את הדלת" הוא עונה ואז ממשיך "לא ענית לטלפונים". "מי זה?" שואלת הילדה שלה, שבעצם לא ממש ילדה. "זה חבר מפעם שמצטרף אלינו הערב!" היא עונה בחיוך מאולץ ולא אמין, כמו של פקידה בדואר.
"דווקא ביום הולדת של אבא?" שואל הילד. "הבאתי שוקולדים!" הוא מכריז בגאווה. היא מביטה באריזה, לבבות-לבבות בצבע שחור. היא משאירה אותם במטבח. הם מתיישבים בשולחן. היא מביטה בו והוא מביט בה. היא מניחה על צלחתו ירך עוף ובטטות צלויות. הבת מעבירה לו קערה עם אפונה ירוקה שמנורת השולחן מטיבה עמה. צלילי סכו"ם נשמעים ברקע. "תביא את אשתך בפעם הבאה" אומר האבא תוך כדי שהוא אוחז בכנפיים דביקות מרוטב טריאקי קנוי. הוא מחייך ולא עונה דבר.
היא מניחה צלוחית עם ביצים קשות על השולחן. "אמיר בקטע של תזונה לאחרונה, הוא מנסה לבנות מסת שריר" אומרת. הוא מביט בביצים הקשות, מספרן כמספר האנשים סביב השולחן. חסרות כל ריח. לראשונה בחייו הוא מרגיש כמוהן. חם לו, הוא מזיע ואין לו כל יכולת לדבר. הוא מרגיש איך הוא צולל עמוק בתוך המים הרותחים, כשאש בוערת תחת רגליו. בא לו להקיא. הוא לא יכול להפסיק לדמיין עצמו בתור האבא בשולחן, ממתין לעוגת יום ההולדת שלו, וודאי שיהיה עליה פטל כי אשתו מכירה אותו הכי טוב.

הוא קם לשירותים, הוא כבר יודע את הדרך. הוא מביט על עצמו במראה. הפעם הוא רואה עצמו בבירור, ללא שכבות הסוואה של אדים. עור הפנים שלו לא נראה כה מושלם תחת התאורה שלה. הוא חושב כיצד שיקרה לו על עצמה ועל סבון הפנים. לה רוש-פוסי בתחת שלו. בדרכו חזרה לשולחן, כבר פחות חם לו. "איך קוראים לך, תזכיר לי?" שואל האבא.
הוא לא עונה דבר. הבית הזה מפחיד אותו אף יותר מביתו שלו. הוא מפנה את הצלחת מהשולחן, לאחר שאכל רק מספר אפונים בודדים, אומר בהצלחה והולך לכיוון מתלה הבגדים בכניסה לקחת את המעיל שלו. כשהוא פותח את הדלת הוא מביט בפעם האחרונה לאחור. הוא מביט בה ומנסה לשכנע את עצמו שזוהי רק התאורה שגורמת לה להיראות כמו הקינוח הכי טעים בוויטרינה, שבפנים היא כלל לא טעימה. הוא נזכר בקופסת השוקולדים עם אבקת הקקאו ורסיסי הפטל. הוא לוקח אותה מהמטבח. הוא יורד במדרגות שלוש קומות ויוצא לרחוב, האנשים עדיין נראים כמו רוצחים. הוא פותח את קופסת השוקולדים, ואוכל אותה כל הדרך הביתה.