כדורים לימים גרועים/טריגר אלימות במשפחה

היום שלו מתחיל די רע, תמיד. שני הכדורים הצבעוניים לא עוזרים ליום שלו להיות צבעוני יותר, אלא להפך, משתיקים את הפרנויות שבראשו. אפשר להגיד שהוא זומבי, הגוף שלו חי, ואפילו שזה קצת קריפי, הוא מת מזמן. הסיוטים אכלו לו את הנשמה, הרסו אותה עד לקצה היסוד. הוא צריך לאכול ארוחת בוקר מזינה, "כדי שהכדורים לא ידפקו את הכבד", כמו שאמא שלו אומרת. הוא מגחך באופן אוטומטי למשפט הקבוע הזה. אם זה עבר בגנים, הכבד שלו יחזיק מעמד בדיוק כמו של אבא שלו – גם כן אבא. מפיח חיים ביולוגי ותו לא; אבל הגוף של אמא שלו לא יחזיק מעמד מהמכות שהוא דופק לה, בין אם הוא שתה או לא.
הוא מחפש סימן כלשהוא לצרחות מהלילה הקודם, סימן כחול או יד שבורה. אבא שלו דופק מכות בצורה חכמה, או שאמא שלו יודעת להסתיר את הסימנים טוב מידי.
אחרי הארוחה הוא בולע כדור נוסף, זה עם המרקם החלקלק. הוא יכול להבדיל בין הכדורים בקלות, גם מתוך שינה. יש את הגדולים, העגולים, קפסולות, טיפות, הרשימה עוד מתמשכת.
אל בית הספר הוא לא מגיע אף פעם. לאף אחד לא אכפת בכל מקרה. אז הוא מעשן סיגריות אחת אחר השניה מאחורי הבית. הריאות שלו מוציאות אוויר כמו קיטור, והוא לא יתפלא אם יום יבוא והן ישרפו. אבל שוב, לאף אחד לא אכפת בכל מקרה.
הוא חוזר הביתה בשתיים בצהריים, אחרי שסיים שתי חפיסות וקנה את השלישית, מסריח מריח של עשן, אבל תאמינו לו, ריח של סיגריות עדיף על ריח הקיא שאבא שלו פלט לפני שעה.
הוא שותה עוד כדור, לבן הפעם, לפני שהוא מסתגר בחדר וקורא את אותו הספר שוב ושוב. יש משהו שממכר אותו בספר הזה, והוא קרא אותו יותר מחמישים פעמים והספר עדיין מעניין אותו, כאילו שזה הספר על החיים שלו והוא מקווה שהסוף ישתנה מתישהו.
הוא מכסה את האוזניים כשהוא שומע את צלילי ההתחנפויות השקריות של זה שהוא נוצר בגללו, מקווה שהפעם אמא שלו תתנגד. אבל הגורל שלה כבר נחתם, בדיוק כמו הספר שלו. והוא שומע את צלילי החריקות על המיטה, ומדמיין אותה בוכה, מה שיקרה בעוד כעשר דקות.
הוא שותה את הסם האחרון שלו לאותו יום, זה שדופק לו את המוח לכמה שעות כדי שיוכל לישון, בזמן שהיצור הנאלח בועט וצליל נשיפת האוויר הקבועה נשמע מהבטן של אמא שלו. טריקת דלת ונפילה לרצפה. הוא עוצם עיניים בזמן שהוא שומע את ההתייפחויות החרישיות שלה.
היום שלו עובר באופן נוראי, אבל הלילה שלו נעשה גרוע אפילו יותר, כששניות ספורות לפני שצולל אל תוך הסיוטים שלו, הוא נזכר שהוא אף אחד. כשהוא נזכר שלו אכפת.