כבילה בזהב

נחשים של תחרה,
ארוכים,
משתפלים מאחוריה באיטיות,
מהודרים,
בעודה צועדת,
אט אט,
אל עבר אישה,
אל עבר אהובה.
תחת שמיים מכוסי כוכבים,
זוהרים,
ורוח חמה של ערב,
מצליפה,
עוטפת אותם בחיקה,
אל עבר החופה.
והוא אוחז בידה,
ברכות,
ובעיניו עומדות דמעות,
של אושר.
וקהל קטן של אנשים,
מוחא כפיים,
לנוכח אהבתם של השניים.
טבעות זהב,
עגולות,
מאחדות את השניים,
כובלות.