כבול

הוא מביט אל האופק,
קרני השמש חודרות מבעד לעננים ומזכירות לו שעוד יש תקווה.
הוא נשכב, שרוע על הדשא הרך, מסתכל מעלה אל המרבד הכחול, שנדמה כי יד אמן נעלמה מרחה בו כתמים לבנים במכחול.
צל קטן חוצה את עיניו והוא עוקב במבטו אחר היצור המעופף, פרפר סגול-כחלחל שמרפרף בכנפיו בעדינות, כה יפה וכה שברירי שדמעות ממלאות פתאום את עיניו של הנער. הוא מנסה להבין איך פלא טבע כזה מצליח לשמור על טוהרו בתוך עולם כל כך רקוב.
ועצוב לו לחשוב על משך ימיו הקצר של הפרפר הענוג, הלא עוד יומיים כבר לא יעופף בחדווה ובחופשיות כזו, גופתו תתקרר בין עלי העשב הגבוהים או תאכל ע"י זוחל כלשהו…
ובכל זאת, נדמה כי כרגע הוא מאושר.
והרי עדיף רגע קצר של אושר מאשר אלפי שניות של עצבות.
הנער משתוקק להיות קצת יותר כמו הפרפר- יותר יפה, יותר חופשי, פחות חושב, פחות פוחד.
לעזאזל עם כוח הכבידה,
הוא גם רוצה לעוף.