כאן קבור הכלב

ימח שמו וזכרו לעולמי עד! הוא קרא ודרך על הקבר, מה אתה הולך לעשות עכשיו? הוא קרא אליי בהתרסה, אתה הולך להגן על הכלב הזה? אתה הולך להגיד שמגיע לו כבוד אחרון? שבגלל שהוא מת אני צריך לסלוח לו? – תעשה מה שאתה רוצה, אמרתי, עשיתי תנועה שאני רוצה ללכת, אבל הוא לא זז מהמקום. מגיע לו למות ולהיקבר במזג-אוויר כזה, הוא אמר והסתכל סביב כמו בהתמוגגות. תראה מה זה, הוא אמר, הכול מים! – השמיים היו נמוכים והאוויר קר ורטוב. לעתים ירד גשם ולעתים לא. העצים טפטפו מים, והאספלט והאדמה היו רטובים. גם הבתים היו רטובים, וגם האנשים, וגם האדמה בה הוא נקבר. אני זוכר שנסעתי אתו חמישים קילומטר, הוא אמר, וזרקתי אותו ליד בית-מטבחיים של כלבים. הם עושים מהכלבים אוכל לדגים וחתולים, אתה יודע. זה לא חוקי, אבל זה היה קיים עד שהירוקים שרפו את המקום. הוא נבח כמו משוגע. אמרתי לו תנבח, תנבח, שהם יבואו, ירוצצו את ראשך, ויפשטו את עורך. זרקתי לו מקל כמו שאנחנו תמיד עושים כשאנחנו משחקים. הוא רץ להחזיר לי אותו, אני נכנסתי למכונית ונסעתי. אחרי ארבעה ימים הוא היה פה, בבית שלי, בשכונה שלי, פצוע ומלקק פצעים, אבל מביט בי במן שמחה כזאת, שהתחשק לי להרוג את עצמי. נתתי לו לאכול. הוא אכל כמו מטורף, וכל הזמן מסתכל עליי כאילו פוחד שאני איעלם. ואז קילחתי אותו וישנתי אתו במיטה. התעוררתי מאוחר בלילה כי שמעתי אותו בוכה. הוא בכה בשנתו. העפעפיים שלו רעדו והוא עשה תנועות עם הרגליים, כאילו הוא מנסה לרוץ. ליטפתי אותו, והוא התעורר וליקק אותי, וחג סביבי, בעיניים מוארות כאלו, כאילו אני המלך שלו, המושיע שלו. ידעתי שאני לא אהיה מסוגל לנטוש אותו עוד. זה היה לפני שנתיים. והיום, כאילו כלום, נוסעת קוסית במכונית קטנה, לא מאיטה בסיבובים, ממהרת לזיון עם החבר ויש לה רק שלושה חודשים רישיון, והיא הורגת אותו. סתם כך. מועכת לו את כל הבפ'נוכו של הגוף עם הצמיגים. ועכשיו אני צריך לקבור אותו, במזג-אוויר כזה! הוא הרים עיניים אל השמיים המעוננים מאוד. טוב, הוא אמר, עוד מעט מתחיל עוד פעם לרדת גשם. בוא נלך מ-פה.