כאב של שונה

היית שונה מהשאר, שקט
חיית בתוך עולם משלך,
לא לפי חוקים של אחרים,
אבל הם לא קיבלו את זה, הזרים.

היו צוחקים, מציקים, שולחים עוד פתק בשיעור.
מעליבים, מכשילים, לא נתנו לך להיות ברבור.

אבל בשקט שלך הייתה עוצמה,
ובחוקייך הייתה מוסריות בלתי ניתנת לתפישה,
סך הכל עוד ילד קטן,
אבל עדיין טוב יותר משאר העולם.

אבל הם הגיעו אלייך, תפשו לך את הלב
עיקמו, הרסו, השאירו רק כאב.
ובלילה, בשקט, אל תוך הכרית,
בבכי הייתה יוצאת נשמתך השברירית.

זה לא הגיע לך,
אך הם גרמו לך לחשוב שכן
זו לא הייתה אשמתך, לא היה מה לתקן.

בשקט שלך הייתה רק עוצמה,
ובחוקייך הייתה מוסריות בלתי ניתנת לתפישה,
סך הכל עוד ילד קטן,
אבל עדיין טוב יותר משאר העולם.

ואז יום אחד, זה היה כבר יותר מדי,
הרמת את הלהב וחתכת בבשר החי.
והדם יצא והתערבב עם הדמעות,
ולשנייה הרגשת הקלה שעזרה לשניות.

ואז תדהמה,
כי ביצעת מעשה נורא,
לשטוף מהר שלא ישימו לב,
שלא יראו עד כמה כואב.

כבר לא ילד וכבר לא תמים,
כבר אין לאן לברוח כשהם באים,
אין היכן להתחבא, השקט כבר לא אותו מקלט,
כל מה שנותר הוא לספוג לאט לאט.

הימים עברו ושוב נהיה קשה,
ומבטך שוב נדד, מתח את הקצה
ואז יום אחד, כבר לא נותרו דמעות
וכל מה שרצית היה להרגיש שוב, לחיות.

ואז נזכרת בחציית גבול ישנה,
כזו שעוררה את תחושת הסכנה,
ושוב הרמת את הלהב, רצית רק לבדוק,
ואז הכל יצא, מעורר תחושות רעות.

אבל כן הרגשת קל, הרגשת הקלה
אבל גם היא חלפה ועברה.

כבר לא ילד וכבר לא תמים,
כבר אין לאן לברוח כשהם באים,
צריך לספוג לאט הכל
ולשחרר בסוד כשאין עוד אור.

הימים חלפו, התחושה רק התעצמה,
והם רק צחקו וצחקו, לא ידעו ממאומה.
לא ידעו מה מתרחש בליבו של נער זה,
לא ידעו לאט נטו מחשבותיו כשהתבזה.

אבל עכשיו הם יודעים על כל מה שקרה,
מכירים את הסיפור בעל פה ובאשמה,
מכיוון שהם ריסקו נשמה של נער שבור,
שלא הספיק לגדול ולהראות שהוא ברבור.

נער שקט עם אמונות חזקות,
שרוסקו והפכו לסיוטים מחלומות.
נער אחד שכבר לא יראה עולם,
עוד נער אחד שהושתק והועלם.