יש לי שאלה

יש שני סוגים של אנשים שנשארים במקום הזה.
הראשון, הוא אלו שאין להם מספיק כסף לצאת מהמקום הזה, הם חולמים לעוף מפה, אך הם לא יכולים, אין להם מספיק כסף ותמיכה בשביל לצאת מהחור הזה, אז הם חייבים להישאר פה.
הסוג השני, הם אלו שטיפשים מידי בשביל לצאת מהמקום הזה, הם חושבים שהכל פה נפלא, הם מניחים שזה יעבור, שזה רק זמני, הם היו תמימים לחלוטין, ולא ידעו כמה המקום הזה נורא, הם היו טיפשים והם אפילו לא ידעו זאת.
אך הוא לא היה כזה, נכון, הוא נשאר פה, אך הוא לא היה חלק מאף אחד מהסוגים, הוא לא היה טיפש או חסר אמצעים, הוא פשוט נשאר פה.
"יש לי שאלה אלייך," אני אומרת לו, אך לא מחכה שהוא ירים את מבטו אליי."אתה תענה עליה?" אני שואלת ומתיישבת על ידו, הצוק לא היה גובה המיוחד, אך המים מתחתינו היו עמוקים יותר ממה שנראה.
"אולי." הוא אומר, מתחמק מתשובה ישירה, משאיר לעצמו את הזכות לסרב בשלב מאוחר יותר, אך כרגע, הוא פשוט סקרן לדעת מה השאלה, יכולתי ממש לראות את הסקרננות בעיניו.
"אנשים שואלים אותך לפעמים למה אתה נשאר?" אני שואלת, קולי לא אדיש, אך גם לא מסוקן כמו עיניו, הוא היה פשוט קליל, לא מתחייב במיוחד.
"לפעמים." הוא אומר, קולו קליל בדיוק כמו שלי, ולמרו תשמבטו סורק אותי לשנייה, ולמרות שנראה שהוא רוצה ללכת, הוא נשאר, נראה שמשהו בי תפס את עינו.
"אפשר עוד שאלה?" אני שואלת, ריככתי אותו מעט, ועכשיו אוכל לשאול את מה שרציתי לשאול מהרגע שעניתי לו.
"אולי." הוא אומר פעם אחת נוספת, עדיין משאיר לעצמו פתח מילוט, אך אני יודעת שהוא יענה לי, סיקרנתי אותו והוא יענה לי בתקווה שמאוחר יותר, גם אני אענה על כמה שאלות.
"מה אתה עונה להם?" אני שואלת, ובפעם הראונה אני מביטה בעיניו, לא בודקת לאין הן מביטות או מה משמעותן, אני פשוט מסתכלת אל תוך עיניו.
"אני אומר להם שנשארתי פה בגלל השמיים, החול, הים," הוא אומר ולפנ ישהוא ממשיך, הוא מחייך אליי." ובגלל הקור מקפיא העצמות."