ישרים מקבילים

היי, קורא\ת אלמוני\ת! מזהירה מראש על טריגר – פגיעה עצמית, התאבדות, הרבה רגשות באופן כללי… אם אתם מתחילים להרגיש רע בבקשה לא להמשיך לקרוא! אני רק רוצה לפתח את כישרון הכתיבה שלי… אל תשלמו מחיר רק בשביל זה…

אם בכל זאת החלטתם לקרוא, קריאה נעימה!
היום בבית ספר מישהו אמר שהתאבדות נובעת משיגעון. אני לא מסכימה איתו. אני פסיכית בלי קשר.
אני עדיין מרגישה שהעור שלי מתפוצץ מעומס הגוף שלי. אני מרגישה כל מבתט, כל סריקה. אני פוגעת בעצמי ואני לא רוצה לעצור את זה. אני מרגישה פחדנית שאני לא מתאבדת או פוצעת את עצמי פיזית. אז אני פוגעת בעצמי בדרכים אחרות, שגורמות לי להרגיש אפילו יותר גרוע.
אני שונאת את עצמי שכשאין לי מצב רוח ואני דוחפת ממני אחרים, שאכפת להם או שרוצים בחברתי. אני כועסת על כל אלה שדחפו אותי אפילו יותר חזק. אני רוצה שמישהו בגילי ייראה אותי. אני רוצה שכולם ייראו אותי.
אני מקנאה בכל אלה שחיים בלי הפחד שישפטו אותם, בלי התקפי חרדה, שנאה עצמית, ריק גדול. לפעמים יש לי רגעים שאני פשוט רוצה למות, שאני לא רואה יתרון בחיים שלי.
אני לא משתייכת לשום קטגוריה: לכיתה, למשפחה, לחברים… אני מפחדת שאשאר לבד. שלמרות כל השכבות שכיסיתי את עצמי בהם, באנשים שהחשבתי כקרובים אליי, אני באמת לבד. אם למישהו היה אכפת ממני, הוא היה מבטל תוכניות כדי להיות איתי.
חברה קרובה מאוד שלי היא לא חברה רגילה. נכון, אין דבר כזה חברה קרובה רגילה, אתן שילוב משוגע ומשגע. אבל היום אף אחת מכל הארבעה המיוחדות שיש לי, לא הראתה שום רצון להקשיב או לדבר על תוכניות שרציתי לקבוע ליום ההולדת שלי, לא רק היום, כל השבוע.
אני מנסה לחשוב על דוגמה אחת בה מישהו באמת אמר שאכפת לו, וקיים את זה באופן מלא. אני אמות לבד, עם כל המשא הכבד של זכרונות מאכזבים.
כולם נראים לי כל כך צבועים, כאילו שהם באמת מבינים מהו סבל. יש כל כך הרבה שלא רואים אותם, שסובלים ממחלת ה״בלתי נראות״. שתוהים האם הקיום שלהם באמת מהותי. שסומכים רק על עצמם, אבל לא אוהבים את עצמם. כולם צבועים, כולם מגעילים. בפנים הם כולם שופטים. למה אני היחידה שיש לה אומץ להגיד את זה?
אני כל כך שונאת אותה על שהשאירה אותי מאחור. ויותר מזה, שהלכה ברגע שהייתי הכי צריכה אותה, ברגע של אבל על אנשים אחרים שאיבדתי, ולא הסתכלה לאחור. לא היינו בנות זוג, אבל אהבתי אותה כמו אחות. אני לא מבינה איך היא המשיכה בחיים שלה, לקחה איתה את החברויות האחרות שבניתי, והשמידה כל זכר לזיכרון שקשור אליי. לא מתחרטת לרגע על כמה שפגעה בי.
אני מרגישה כמו ישר בישרים מקבילים. שבחיים לא אגיע לצד השני, למערכת יחסים אמיתית, ללא תנאים, בלי גומלין, בלי משא ומתן, שבנויה על אמון מוחלט וביטחון בין שני הצדדים.
אם אני כל כך אינטליגנטית כמו שאני חושבת שאני, למה אני טועה, מפחדת?
מעולם לא הייתי בנאדם פחדן. לא מאמת, או מלהגיד אותה ישירות, לא מבני אדם, מהחושך, מזומבים, או מהמוות. הסקתי מהרגעים האלו איך למצוא דרכים להיות שמחה יותר, לפחות לטווח הקצר. אבל היום הגעתי למסקנה שאני מפחדת מעצמי. מצורת החיים העלובה והבודדה שבה אין פילטרים או מסננים, ואני עדיין בודדה בה.
מה, אני בטקס? מקריאה טקסטים? אני רק עוד אחת מהקהל? אני לא באמת מיוחדת, אני לא באמת יפה. אין חיצוני או פנימי. הדמעות שלי הם צער על איך שנולדתי. אין בי אהבה, והיא לא תנצח. אני יוצאת "כבדה", כל כך "חרושה".
אני מרגישה מלוכלכת. כל יום העצב נוגע בי ומשלם לי בבעיות נפשיות. אף אחד לא יודע כמה אני חולה. אני כולי העמדת פנים אחת. אבל ניסיתי לקרוא לעזרה!
לעולם לא אוכל להשלים משפט לא קיטשי, ולעולם לא אוכל להרגיש אמיתית. נגזר עליי להיות עקומה כשכולם ישרים. מחוקה כשכל השמות כתובים.