ירח שחור

ירח שחור

יוסטון, טקסס, 1970
שבוע לפני ההמראה של חללית "ג'מיני "13 לירח, מצא האסטרונאוט ג'יימס לין את חפציו ארוזים בפתח הבית. רעייתו מגי ישבה על הספה, ידיה שלובות בחוזקה ופיה קפוץ.
"מגי MY DEAR, אני לא זקוק למזוודה ענקית שכזו על הירח," ג'יימס צחקק תחת שפמו.
"קח את החפצים ותסתלק לג'ניפר או לחתיכה אחרת שלך!" מגי משכה באפה.
"מה את רוצה ממני, שוגר? אני אוהב רק אותך!" ג'יימס נשק על לחייה, אך היא ברחה לקצה הספה. "אל תיגע בי! מאסתי בשקרים שלך. עקבתי אחרי המכונית שלך אתמול. נסעתי אחריך לחורשה. היית כל-כך שקוע בג'ניפר במושב האחורי, שלא הבחנת בי. הפעם צילמתי אתכם. אם לא תעוף מיד, אלך עם התמונות לעורך הדין ולא תראה עוד את ג'וש ומרי," היא נקבה בשמות ילדיהם.
ג'יימס נטל את המזוודה ויצא, ולמרות שהיה טייס חלל, בוגר הצי האמריקאי ובעל עבר מפואר ממלחמת קוריאה, ערפלה הלחלוחית בעיניו את השביל, המדשאה והשושנים האדומות שבגינת ביתם.
***
בשבוע טרם ההתנתקות מכדור הארץ שהה ג'יימס בבית מלון.
ביום השיגור, מגי לא נפלה על צווארו של בעלה בנשיקות ודמעות. היא לא הייתה באתר השיגור של נאס"א. גם ילדיו הדירו את רגליהם, וג'ניפר, עורכת דין מתחילה ושאפתנית, הייתה בדיון בבית המשפט. ג'יימס הביט בשני חבריו למסע, שנשותיהם נפלו על צווארם והזילו דמעות כמו ברז מקולקל, וילדיהם חיבקו ונישקו אותם. הוא הסב מבט ונשך שפתיים.
לא הייתה זו טיסתו הראשונה לחלל, והוא לא היה האדם הראשון שעמד להניח את רגלו על האדמה הכסופה, אך לראשונה, תוכננה ספינת החלל שלהם לנחות באזור הררי של הירח, שם מזדקרים סלעים עתיקי יומין ועשויים לגלות את סוד גילו של הירח ואולי של מערכת השמש כולה. הוא לא יהרהר עכשיו במטאור שריסק את נישואיו. הוא יעשה זאת, בכובד ראש ובשיקול דעת המאפיינים אדם במעמדו –לאחר שובו.
שלושת האסטרונאוטים, ג'יימס, ביל ופרד ישבו חגורים לכיסאות החללית, וטיל ענק, מלווה בשובל אש ארגמני ותימרות עשן שיגר אותם אל החושך המנוקד בריבוא כוכבים. ג'יימס הידק את כפות ידיו לידיות הכיסא וחשב שבעוד שישה ימים יותירו רגליו עקבות על אדמת הירח. הוא דימה את גופו השרירי מהלך על אדמה שכוח משיכתה שישית מכדור הארץ. האם יחוש כמו במי הבריכה? כמרחף בצמר גפן? האם תהיה האדמה קשה או שמא יטבעו רגליו כמו בשלג רך? האם יזדקרו ההרים בפראות אל השמים ומה יהיה מראהו של כדור הארץ, בלון רחוק וצבעוני? הוא הזיע בחליפה הלבנה עם דגל ארצות הברית, בציפייה מתוקה ונרגשת.
***
בשלושת הימים לאחר מכן עסקו האסטרונאוטים במשימות שתוכננו עבורם. הם אכלו משפופרות, ריחפו בין פינות החללית ובדקו שהמכשור פועל כשורה, צילמו את עטרת השמש ואת הזוהר המסתורי המקיף את כדור הארץ וצילומיהם שודרו בטלוויזיה. משבר זוטא התרחש כשפרד נזכר שלא שילם למס הכנסה במועד, אך אנשי ההנהלה ביוסטון הרגיעו אותו שאדם בחלל לא ייקנס על איחור בתשלום מס. ובמועד שנקבע לשנת הלילה, לחש לו ביל שביום השיגור איבדה אשתו את טבעת הנישואין, וג'יימס צחק ושאל אם גם מספר הטיסה שלהם, שלוש עשרה, עומד להדיר שינה מעיני המפקד.
ביום הרביעי פקד ביל על ג'יימס לערבל כשיגרה את מכלי החמצן. ג'יימס ערבל, וכשסיים הגיף את הדלת ותהה אם עלבונה של מגי התפוגג או שעדיין יוצא עשן של זעם מאוזניה, כשקול נפץ הטיח אותו בקיר. 'הירגעי, מגי שוגר, עד לכאן הגיע זעמך?' ג'יימס נופף בידו לפזר את העשן, כשביל זינק אליו ואמר: "אנחנו מאבדים חמצן!"
"ודאי תקלת חשמל שולית." ג'יימס אמר. ביל לא השיב, רק הורה על מד הלחץ של החמצן, שעמד על הספרה אפס.
יש מכלים נוספים והם אטומים היטב, ג'יימס הציץ מאשנב החללית והבחין בקרני השמש של הזריחה מרצדות על שובל גז שנפלט מן החללית במהירות מדהימה, כמו דם המתרוקן מן הגוף.
הוא הצמיד את גבו לקיר ומולו ניצב שלד, קלשון בידו וחיוך רע פרוש על הגולגולת שלו. מתוך צחוקו של מלאך המוות שקפץ לביקור שמע את קולו של ביל: "יוסטון, יש לנו בעיה!"
"הנחיתה על הירח מבוטלת!" הודיעו מן הקרקע, וליבו של ג'יימס התרסק לאבק כוכבים.
ביל הכריז על מצב חירום. דליפת החמצן בחללית הפכה אותה לחטוטרת גדולה על גבו של רכב הנחיתה על הירח, שכונה "אקווריוס". עליהם לעבור לרכב הנחיתה, ביל קבע, הרכב שבמקום להנחיתם על האדמה הנכספת יהפוך לסירת הצלה עד שובם לכדור הארץ.
הם השתחלו דרך מעבר צר מהחללית לאקווריוס. היה זה צינוק מעופף שתוכנן לאכלס שני אסטרונאוטים (השלישי אמור היה להישאר בחללית, להקיף את הירח ולאסוף אותם בסיום המשימה). היו באקווריוס מים, חמצן, ודלק, שלאחר חישוב מדוקדק, הסתבר שהספיקו ל – 112 שעות, זמן השהייה על הירח והשיבה לחללית האם. ועתה נדחקו בו שלושתם כמו דגי טונה בקופסת שימורים, הדג שמגי נהגה להכניס לכריך שלה בתוספת מיונז, כשיצאה לעבודתה בבית הספר.
האסטרונאוטים פצחו בחישובים, בסיעור מוחות עם אולם גדוש מדענים ביוסטון, מומחים שגויסו להצלת חייהם. יאמצו את מוחם גדוש האיי קיו על מנת שהוא, ג'יימס ישוב בשלום וימשיך בחייו –ינעץ את חרב הבגידה באשתו ויחפון חמוקיים צעירים ומוצקים במקום את בטנה הרופסת לאחר הלידות.
בימים שלאחר מכן, נצמדו האסטרונאוטים איש לרעהו. שני גברים קפואים מקור ומפחד ואחד שנהג, כאשר הם מתחלפים במשמרות הנהיגה. מד הטמפרטורה צנח לשתי מעלות ולאחר מכן מתחת לאפס. הם לבשו שתי שכבות של תחתונים וגופיות מתחת לחליפה, ולאחר מכן שלוש. ביל הכריז על משמעת מים וחישב את חלוקת פירורי האוכל ביניהם.
בטנו של ג'יימס חרקה מתחת לשכבות ושפתיו הפכו יבשות ובקועות. האצבעות מיאנו לזוז, לנהוג, לבדוק את מעט המכשירים שלא גססו עדיין.
הם טסו לירח על מנת להיעזר בכוח המשיכה שלו, לדחוף את החללית כמו מכונית שלא נדלקת בבקרים קפואים. ג'יימס וביל נעצו עיניים כלות בירח שנגלה מהאשנב. אהובה קרובה כל-כך אך בלתי מושגת.
"אנחנו נשוב לפה!" ביל אמר והסב את המבט, אולי כדי להסתיר את דמעות האכזבה בעיניו.
ואולי ישובו כרוחות רפאים, הזדחלה מחשבה למוחו של ג'יימס, כמו תולעת עקשנית. הוא לא ידע אם הרהורים כאלה דבקו גם בחבריו. הם היו גברים קשוחים, ואת חרדת המוות בלעו עמוק בגרון.
הם יספרו על משפחתם, ביל הציע בשעות הכפור הארוכות. ולראשונה, התוודע ג'יימס לרעייתו של המפקד בן הארבעים פלוס. לשלושת ילדיו הבוגרים, וגם לכלב, החתול והתוכי. הוא למד לדעת שפרד השקט נשא אישה, והשניים מצפים לבן בכור. והוא סיפר לחבריו, בקול סדוק, על מגי, מלכת בית הספר התיכון, תלמידה מצטיינת ורקדנית בלהקת המעודדות של קבוצת הפוטבול בה היה הוא השחקן הראשי. הוא סיפר על ילדיהם, תלמידי בית ספר יסודי, על ג'וש שתיעב מתמטיקה, וכשישוב יספר לבנו עד כמה הפכו חישובי המתמטיקה להכרעה של חיים ומוות. טעות זעירה בחישוב, ושלושתכם יעלו בלהבות או יאבדו בבור החלל האינסופי.
"כשתשוב הביתה, תספר כיצד הציל המדע את חיינו." ביל אמר, "תהיה גאה בניצחון המוח האנושי על חולשת המכונה ואיתני היקום."
"אני לא אחזור הביתה," ג'יימס נאנח.
"זהו דיבור שלא הייתי מצפה לשמוע מאסטרונאוט של ארצות הברית." ביל התרחק ופער שובל של קור ביניהם.
"אני לא אשוב הביתה, כי אשתי העיפה אותי." ג'יימס דייק את דבריו.
***
פרד וביל עודדו את ג'יימס, במילים קצרות וידיים צוננות שהונחו על כתפו. החשש כרסם גם בנפשותיהם. פניהם היו חיוורים, לחייהם שקועות והם הרבו לפהק ולשפשף את כפות ידיהם זו בזו.
ובינתיים, אנשי נאס"א מתחנת הקרקע הכבירו עצות והוראות. הקריאו עמודים ארוכים של מציאות חדשה, מאולתרת. חבורת מדענים מעונבים, ג'יימס חשב, יושבים בחדר מחומם, לאחר סעודת המבורגר וצ'יפס. אנשים שיראו את השבוע הבא, את החודשים והשנים. ייוולדו להם ילדים ונכדים, הם ישבו על הספסל בבית אבות. הם לא ישרפו חיים, לא יתפרקו לאבק.
מה הספיק בשלושים ושמונה שנותיו? ג'יימס חיבק את עצמו להתגונן מן הכפור. להתעלס עם כוכבניות קולנוע וטלוויזיה? בספסל האחורי של הקאמרו, המכונית האמריקאית שלו, על סדיני סאטן במלון, ואפילו בכיסא מטוס עם דיילת ששכח את שמה. הוא הספיק לא להגיע למסיבות הגן ובית הספר של ילדיו, להדיר את רגליו מאספות הורים, לא לקום בלילה לילדיו, להפוך את המטבח לארץ לא נודעת ולבקר את אמו האלמנה בכריסטמס ובחג ההודיה בלבד.
מי תבכה על קברו שלא יהיה? מגי הפגועה? ג'ניפר שתרוץ לדיון בבית משפט? ילדיו המתנכרים? והאם המדענים בחליפות מתכוונים להשיבם לכדור הארץ? ואולי חצתה החללית את שערי העולם הבא, והמדענים מסתירים את המידע מפניהם?
"המדענים למטה יודעים שלא ניתן לתקן את מסלול הטיסה. לעולם לא נשוב לכדור הארץ," המילים החליקו מפיו המורעב של ג'יימס לאוזניו של ביל המנומנם לצידו. "הם בחרו לא לשתף אותנו במידע. לשם מה? כדי שנפצח בהאשמות או בבכי?"
ביל קם וניער את השינה כמו שור עצבני. "איני מוכן לשמוע דיבורי תבוסה כאלה לעולם!" הוא צעק בעוצמה שלא ידע שנותרה בו. "הבעת חוסר אימון במערכת וראיית שחורות שאינה הולמת אסטרונאוט של ארצות הברית, המעצמה שכבשה את הירח והוציאה אותו מידי הסובייטים…"
"ביל צודק!" פרד אישר ממושב הנהג, והותיר את ג'יימס לבדו, כבול במחשבות אימים.
"אם תחלוק עמנו את השערותיך השחורות, אני נשבע שאפתח את האשנב ואעיף אותך החוצה!" ביל חתם את הדיון.
***
לו יכל להתפייס עם מגי בטרם יחדל לנשום, ג'יימס חשב כשכדור הארץ החל לגדול באשנב של החללית. להתנצל בפני ילדיו. אולי יתקשר למעונבים במשרד למטה ויבקש למסור הודעה למשפחתו, שהוא אוהב אותם ומצר שהתנהג כמו נבל חסר מצפון.
שיחה מנאס"א קרעה את הרהוריו. הנחיות באורך ספר הטלפונים ושעות ארוכות של עבודה. הוא לא יחלוק את כאבו עם זרים, ובעקיפין יביע את חוסר האמון בהם, ג'יימס החליט.
לאחר שסיימו את הכנת הגרוטאה המעופפת לנחיתה, מילא ג'יימס את חלקו בנהיגת החללית בעוד חבריו שקעו בשינה, אולי האחרונה בחייהם. הוא ראה את פניה העגולות של מגי ואת הקמטים בצידי עיניה כשצחקה. את פה הדובדבן. מה חלף במוחה כשעמדה לבדה בחורשה, מאירה בפנס על מכונית החטאים? הוא חשב כאשר חבריו הקיצו והתכוננו לתיקון המסלול לקראת הכניסה לאטמוספירה.
האם שמעה מגי את הגניחות שבקעו מהמושב האחורי, הוא הרהר כשהחללית רעדה, הם עפו ונחבטו בקירות והתיישרו לקול מחיאות הכפיים מהמשרד של נאס"א ושאגות השמחה של חבריו: "הצלחנו לתקן את המסלול!"
וכאשר נחתו במימי האוקיינוס השקט, חולצו על ידי ספינת מארינס אמריקאית והתקבלו בחיבוקים ונשיקות, הוא תהה אם מישהו ימתין לו ביוסטון. האם יהיה לו את מי לחבק.
***
קהל עצום נדחק בפתח המשרדים של נאס"א. קרובי משפחה, חברים, מדענים, פוליטיקאים ועיתונאים. ג'יימס שוטט בקהל, נדחק בין כתפיים דחוסות וצהלות שמחה החרישו את אוזניו. פניו כחשו והיו עטורות בזיפים, והמכנסיים החליקו מהגוף שאיבד חמישה ק"ג בימים אחדים. הוא ראה את פרד וביל עטופים בזרועות נשיהם ובילדים וההורים שנתלו על צווארם. היה לו קר, למרות שרכב הנחיתה הקפוא נותר מפורק במימי האוקיאנוס השקט.
"אנחנו כאן…" בתו מרי אחזה בידו. היד שלה הייתה קרה.
"גם אני פה, ותיכף תספר לי כמה חשוב ללמוד מתמטיקה ולצפות פחות בטלוויזיה," ג'וש חייך ולא חיבק או נישק.
"ברוך הבא," מגי אמרה בקול של אפס מעלות.
ג'יימס הושיט את ידיו הארוכות וחיבק את שלושתם ביחד. "האדם שהייתי לא שב מהמסע לירח…" הוא נשק על לחיו של כול אהוב משפחה לחוד, "חזרתי אדם אחר."
"תכתוב ספר אימה, אבא?" ג'וש הציע, ומרי הוסיפה: "הוא יהיה רב-מכר."
"הדון ז'ואן נשכח בחללית?" מגי שאלה, והבושם שלה, בניחוח ורדים, סחרר את ראשו.
"כן! אני אוהב אותך, אתכם, עד הנשימה האחרונה," הוא נשק לה, וחש כשחקן בדרמת קולנוע אמריקאית, שאשתו וחברותיה אהבו להתייפח בהן.

• כול הזכויות שמורות. כול קשר לדמויות אמיתיות הוא פרי דמיונה של המחברת.