יקירתי,

השקט היה מוזר, מין הפסקת אש מתוחה.
"את בסדר?" שאל קול מאחורי, וגרם לי להתיק את מבטי מן הנוף המזעזע.
"תלוי כיצד אתה מגדיר בסדר" אני אומרת, וקולי נשמע זר.
הבטתי בו, ופשוט רציתי לפרוץ בבכי, אך לא יכולתי להרשות זאת לעצמי.
אני לא יכולה להרשות לעצמי להראות פגיעות שכזו, לא בעולם כזה.
"יקירתי," הוא אומר זאת כאילו יהיה המשך, אך האמת שאין יותר מה להגיד.
הוא לא יוכל להגיד שהכול יהיה בסדר, בגלל שזה לא יהיה בסדר.
והוא לא יכול להבטיח שישאר איתי, משום שאין לדעת לאין הגורל יוביל כול אחד מאיתנו.
כול שהוא יכול לעשות, הוא לתת לי את תחילתו של אותו משפט.
לתת לי את התקווה שיום אחד, יהיה לו גם אמצע וסוף.
"הלוואי והכול היה שונה" אני אומרת, ידיי מחבקות את זרועותיי.
"אני יודע" הוא אמר, וחיבק אותי מאחור.
הייתי רוצה להאמין שאני יקרה לו, אך גם אם לא, אין זה נורא.
אנחנו חיים במציאות כזו, בה אתה נאחז בכול מה שאתה יכול למצוא.
קשה להגיד שאני הכי טוב שהוא היה יכול למצוא, אך כנראה שהייתי הקרובה ביותר.
"אני צריכה שתענה לי על שאלה" אני אומרת לפתע, והדחיפות בקולי מפתיע אותו.
"כן?" שאל, לא בטוח מה כבר יכול לגרום לי להישמע מבוהלת כל-כך.
" אני חשובה לך?"