ימים שחורים

כשאמילי מסתכלת על עצמה במראה, אחרי יום קשה בבית הספר היא לא רואה ילדה יפה. היא רואה ילדה ששערה החלק הקצר כבר לא חלק. הוא מתולתל. היא שונאת מתולתל!
פניה כבר לא חלקות כפי שהיו פעם. הן מלאות נקודות חן ופצעונים שהתפוצצו או שלא החלימו עדיין ונעלמו.
כשאמילי מסתכל על עצמה במראה, אחרי יום קשה בבית הספר היא לא רואה ילדה יפה.
היא רואה ילדה שמנה. עם שיניים מכוערות, צהובות.
גשר כסוף שתקוע באמצע הפרצוף, אף ענק בולט וציפורניים מלוכלכות.
חיוכה הכובש נעלם מזמן ומשתי קצוות פיה יש קמטים. היא לא זקנה.
לפעמים, כשאמילי מסתכלת ממש טוב, היא רואה אפילו שפם. היא מתביישת מעצמה.
היא הייתה רוצה ללבוש ביקיני אבל היא פוחדת שיצחקו עליה שהיא שמנה.
שהיא לא יפה ולא מקובלת.
כי בימים שחורים מצב הרוח על הפנים ובימים שחורים אנחנו לא חושבים את עצמנו יפים ומוכשרים ומדהימים כפי שאנחנו באמת וכפי שאחרים רואים.
כי בימים שחורים… הנשמה מושחרת לעולמים ומשם כבר לא חוזרים.