ימים יפים וקרועים לגזרים

כמה מרתיח זה, לצאת אל יום בהיר. שמש זורחת. עצים ירוקים. רוח נעימה. אנשים עוזרים זה לזו. יש ריח של שוקולד באוויר!
נפלא, לא? מושלם, ממש.
איך העולם הזה, שהוא מאז ולתמיד כל כך מרושע וקשה, פתאום מפנה אלייך את צדו החי והמקסים ביותר, דווקא כשמשהו נורא קורה. דווקא כשיש בי עצבות ואבל, שפועמים בי בכל נשימה. דווקא כשהכאב קורע את לבי בכל פעם שעיניי פוגשות משהו יפה.
כי איך זה יכל להיות?! איך זה שכל כך מושלם כשהכל נהרס?! איך זה!
איך… איך זה שהוא מת ואתם יפים…?
אני תוהה לפעמים, בימים יפים וקרועים לגזרים שכאלה בהם אני איכשהו צלולה מספיק, אם גם לאנשים אחרים היום הזה בהיר. אם גם לכל האנשים סביבי קרה משהו נורא, או שהם פשוט נהנים מהשמש ומריח השוקולד.
אבל זה לא באמת משנה. אין לי דרך לגלות. יש רק דבר אחד שאני יודעת.
הוא מת.
הכל בהיר ויפה, הכל אפשר לתקן ולשפר, חוץ ממנו.
הוא מת.
ואני הולכת בשביל שמריח כמו שוקולד.