ים של אהבה

מאיה הייתה שונה לגמרי מכל האחרות. היא לא נפלה מאף אחת בכל הקשור למראה חיצוני, אבל מבט אחד בעיניה הכחולות הספיק כדי לדעת שיש בה הרבה מעבר. זה גם מה ששבה את ליבי, כבר מהפעם הראשונה שראיתי אותה אי שם בתחילת התיכון.

זה היה יום קיצי טיפוסי, השמש נתנה אותותיה מלמעלה. עוד לא יצאתי לבית הספר וכבר התחלתי להרגיש את אגלי הזיעה ממלאים את גופי. מיהרתי להגיע לכיתה, כי כל מה שעניין אותי באותו רגע זה להתיישב במקום הקבוע שלי, תחת המזגן. ואז ראיתי אותה, את הילדה החדשה. היא לא דיברה יותר מדי ואת שמה גיליתי בדיעבד, משיחות עם אחרים.

השגתי את מספר הטלפון שלה, והתחלנו להתכתב בווטסאפ ובפייסבוק. תוך זמן קצר התקרבנו מאוד ומשהו בפנים הרגיש לי אחר. הבטן התכווצה בכל פעם שראיתי אותה מתקרבת לכיווני, הלב דפק כמו משוגע והמילים פשוט נעלמו לי. לא הכרתי את התחושות האלו לפני, זה היה בעבורי כמשב רוח מרענן.

אך לצד זה שהתחלתי להתאהב במאיה, לא יכולתי להתעלם מדבר די מוזר שהתרחש. בכל יום בדיוק בשעה 10:00, באמצע השיעור השלישי, מאיה הייתה קמה ממושבה, לוקחת את הדברים שלה ויוצאת מבית הספר. מאחר ולא ראיתי תגובה מיוחדת מצד המורה, הנחתי שזאת פעולה מוסכמת ע"י ההנהלה, אבל זה לא הרגיע אותי והחלטתי לבדוק את העניין.

הסקרנות מאחורי ההרגל יוצא הדופן הזה, גרמה לי לעקוב אחרי מאיה. יום אחד, דקה לאחר שהיא יצאה מהכיתה כמדי יום, ביקשתי מהמורה ללכת לשירותים, עזבתי את השיעור והיה לי ברור שאני לא מתכוון לחזור. התחלתי לרגל אחריה, ברחתי מבית הספר דרך יציאה סודית (שרק מופרעים כמוני מכירים) והמשכתי בבילוש.

אחרי שחצינו מספר רחובות וסמטאות, וכביש סואן אחד, מצאתי את עצמי מול הים הגדול, כשמאיה לפניי בלי לדעת שאני מתחבא מאחוריה, ככה לפחות חשבתי. היא הוציאה מהתיק סדין, פרשה אותו על החול ונשכבה עליו. מאיה שהתה שם כשעה, במהלכה שרה לעצמה שיר שלא הכרתי, ובנקודה מסוימת החלה לבכות למשך כמה דקות, עד שנרגעה, קיפלה את הציוד שלה ועשתה את הדרך החזרה אל בית הספר.

חזרתי גם אני לכלא הלימודי שלנו, אך לא נכנסתי לכיתה. גם מפני שהעדפתי לחכות כמה דקות עד ההפסקה (בשביל לא לעורר חשד), אבל בעיקר כי מחשבות החלו להציף אותי. מדוע מאיה בכתה? האם זה מקרה חד פעמי, או שבכל יום היא מתפרקת בים? מה מציק לבחורה כל כך מיוחדת כמוה? לא הצלחתי ליישב את הסוגיות הללו במוחי, גם כשהגעתי הביתה אחר הצהריים ובמיוחד בלילה.

שעות רבות התהפכתי במיטה, מתקשה לעצום עין. אמי כנראה חשה שמשהו עובר עליי, התעוררה משנתה והופיעה בחדרי, לפנות בוקר. "מה קורה ירון?" שאלה, "מה מטריד את שלוותך?". התלבטתי אם לשתף את אמא בעניין, כי ידעתי שהיא לא תאהב לשמוע שברחתי מהשיעור. לבסוף החלטתי לשמור לעצמי את האמת, משכתי בכתפיי וסיננתי לעברה: "סתם, לא נרדם".

למחרת, החלטתי להמשיך במעקב, כי הרגשתי שרב הנסתר על הגלוי ואני חייב לפתור את התעלומה. מצאתי שוב איזה תירוץ סתמי כדי לעזוב את הכיתה, הדרך משם אל "החופש" כבר הייתה יותר קלה. שמתי לב שגם הפעם, כמו אתמול, מאיה הלכה באותם שבילים ורחובות, הגיעה לים, פרשה אותו סדין, שהתה שוב כשעה על החוף, שרה ובכתה. מין ריטואל שכזה, חשבתי לעצמי.

הימים שאחרי זה לא היו שונים בהרבה מקודמיהם. התהליך היה אותו תהליך. פתאום, בלי הכנה מוקדמת, התחלתי להידרדר בלימודים. נעדרתי מהרבה שיעורים וקינן בי פחד מהרגע שבו אתפס, לא משנה אם ע"י ההורים ובית הספר או שמאיה תגלה שאני עוקב אחריה. הבנתי שאני חייב לעשות משהו בכדי לסגור את הפינה הזו אחת ולתמיד.

כעבור יום, קמתי בבוקר בידיעה שהפעם אני לא הולך לבית הספר. פניי היו מועדות לחוף הים, תכננתי לפגוש את מאיה ולדבר איתה על הכול. יצאתי מהבית, שיקרתי לאמא שתחשוב שאני בדרך לכיתה, ועשיתי את הדרך לים. השעה הייתה 10:00, חיכיתי בדיוק במקום שבו מאיה הייתה רגילה לפרוש את הסדין שלה, התחלתי לשנן את הטקסט שאני אגיד לה, כשניפגש. אבל למרבה הצער, היא פשוט לא הופיעה.

חצי שעה, 45 דקות, שעה ואפילו שעה וחצי. חיכיתי וחיכיתי, ולא קרה שום דבר. ידעתי שזה כנראה הצ'אנס האחרון שלי, בפנים התחלתי להרגיש החמצה מסוימת. הייתי בטוח שזה הסוף, שהחרב שתלויה על צווארי תכה בקרוב. בראש מורכן התחלתי לצעוד אל עבר "הכלא". חשבתי לעצמי: "אין דבר שאני יותר שונא מלהיכנס לכותלי בית הספר". את מה שחיכה לי שם, לא יכולתי לדמיין בחלומות הפרועים ביותר.

בעודי נכנס מהכניסה הסודית (שסיפרתי לכם עליה מקודם), זוחל תחת הגדרות הנטושות, הרגשתי שמישהו עומד ומסתכל עליי. כשהוצאתי את ראשי והתרוממתי, גיליתי מראה מפחיד במיוחד – מנהלת בית הספר, יחד עם המורה שלי וההורים. כולם שם, מביטים בי בתדהמה, שלא לומר כעס. את הפנים שהיו לאבא ואמא אני מעדיף לשכוח. התחלתי להספיד את עצמי בלב, בעודנו פוסעים אל עבר חדר המנהלת.

ננזפתי קשות ע"י כל הגורמים. התברר לי שבלילה בו לא נרדמתי, העניין הטריד מאוד את אימי, שלמחרת יידעה את המחנכת. משם זה התגלגל לאוזני המנהלת, שעלתה בדרך לא דרך על הבריחות הקבועות שלי מבית הספר. אחרי שכולם גמרו לתת לי על הראש, עברנו לשלב גזר הדין. במקרה שלי הוא היה הכבד מכולם – נזרקתי מבית הספר. אבל אתם בטח מתארים לעצמכם שזה בכלל לא הזיז לי.

כל מה שעניין אותי זה למצוא את מאיה. להוריד את החומות והאבנים מהלב, להתוודות על הרגשות שמציפים מבפנים. ואז, כמו בסצנה קיטשית במיוחד מאיזה סרט הוליוודי, בעודי עושה את הדרך אל עבר שער הכניסה (בפעם האחרונה בהחלט), קלטתי את מאיה עומדת בין ההמון שהתאסף ליד המהומה.

לא ראיתי בעיניים, לא חשבתי, פעלתי מהבטן. דפקתי ריצה אל מאיה וכשהגעתי אליה, לא יכולתי לעצור את עצמי ונישקתי אותה. מול כולם. זה היה רגע ארוך ומדהים. זאת הייתה נשיקה מהאגדות, לא רק בגלל שהיא הייתה הראשונה שלי, אלא גם כי הרגשתי שזה היה הדדי. שהיא אוהבת אותי ורוצה את זה לא פחות ממני.

"וואו", אלה המילים הראשונות שיצאו לי מהפה. "תקשיבי, כבר הרבה מאוד זמן שאני חולם על היום הזה", וכמו שניסיתי לדבר, מאיה לקחה את היד שלה ושמה על הפה שלי. "לא עכשיו חיים שלי, כרגע יותר חשוב שנציל אותך". החזקנו ידיים, היינו מאושרים והלכנו אל חדר המנהלת. ברקע נשמעו קולות צהלה מחברינו לכיתה, שהיו לגמרי בעד ופרגנו לשנינו בטירוף.

אז אחרי ששוחחנו עם המנהלת, והצלחנו בקושי רב לשכנע אותה לתת לי עוד צ'אנס, הגיעה השעה לדבר על הכול. חזרתי הביתה, ההורים היו מאוכזבים מההתנהלות שלי בחודש האחרון, אבל גם מבסוטים מכך שהלכתי אחר האמת שלי. נדמה לי שהם אהבו את מאיה, לא פחות ממני. אחרי ארוחת הצהריים, קבעתי עם מאיה להיפגש. איפה אתם שואלים? בים, אליו היינו נוהגים לברוח כל יום.

"לפני שתגיד מה שרצית, עליי להתוודות בפנייך", אמרה לי מאיה והמשיכה: "ידעתי שאתה עוקב אחריי מהפעם הראשונה שיצאת אחריי ונתתי לימים לעבור, בתקווה שתבוא לדבר איתי". הייתי בהלם, אך עדיין משהו לא הסתדר לי בכל הסיפור. "אז למה בכית כל יום? מה גרם לך לעצב שכזה?" שאלתי.

"סובבת לי את הראש כבר מהרגע הראשון שראיתי אותך ולא היה לי את האומץ לבוא ולהגיד לך", אמרה, "אז בכיתי, כי פחדתי מהרגע הזה בדיוק כמו שרציתי אותו". שתיקה ארוכה. "גם אני חששתי, אפילו מאוד", אמרתי לה בתגובה, "ביום שהגעת לכיתה, הרגשתי דברים שלא הכרתי קודם לכן. הייתי בטוח שהתחרפנתי, לא האמנתי שזה יכול להיות הדדי".

המשכנו לדבר שעות, לא הרגשנו שהזמן חולף. סיפרתי לה על הלילות ללא שינה, הבריחה מבית הספר ואיך שחיפשתי את המילים הנכונות. היא סיפרה לי על התקופה שעברה עליה. ראיתי איך העיניים הכחולות האלה, שהגניבו אותי מלכתחילה, בורקות מאהבה כשהיא מדברת איתי. ידעתי שיש כאן חיבור מושלם. "אז… את רוצה להיות חברה שלי?", שאלתי בחצי חיוך. "ברור שכן, מאמי שלי", ענתה מאיה. התנשקנו ונשכבנו על החול החם, מחובקים.

קרוב לעשרים שנה עברו מאז. החלטתי לכתוב את סיפור האהבה שלי ושל מאיה, כדי שנופר (בת חמש) ודניאל (בן שנתיים וחצי) יוכלו לדעת איך ההורים שלהם הכירו, כשיגדלו. אחרי שסיימתי לשחזר את כל הפרטים, לרבות מה שקרה אחרי אותו יום בחוף הים, שמרתי את הקובץ ב"וורד" והדפסתי עותק אחד, למקרה שהמחשב יתקלקל.

יצאתי עם הכלב שלנו, ג'וני, לטייל ליד הים. הסתכלתי וראיתי זוג צעיר ומאוהב יושב בחוף. הם היו בערך בגיל שבו היינו אני ומאיה שלי כשהפכנו לזוג. "הלוואי והם יהיו מאושרים, כמו שאני ואשתי זכינו להיות", אמרתי לעצמי. כשחזרתי הביתה, ראיתי את השלט על דלת, עליו כתוב: "כאן גרים בכיף משפחת אפרת". ידעתי שיש לי את כל מה שרציתי להשיג בחיים. הסתכלתי לשמיים ופלטתי מילה אחת – תודה.