ילד שלי

היום עזרתי לזקן לחצות את הכביש.
כשהוא פנה אלי בהתחלה כעסתי קצת – מיהרתי לשיעור ושמעתי מוזיקה באוזניות שלי, ואני שונא שמפריעים לי באמצע שירים. הוא גם לא היה נראה כמו טיפוס אמין במיוחד – הוא היה זקן מהסוג המכוער, עם מכשיר שמיעה ומקל, עם פנים מעוכות. בן אדם שאתה לא יודע אם לייחס את הכיעור שלו לאלצהיימר או פדופיליה. הוא קרא לי בתנועות יד מגושמות וצעקות של "הלו, הלו!". לא סוג הבן אדם שאתה רוצה לבוא כשהוא קורא לך.
"נעבור ביחד" הוא אמר לי בקול רועד, והחזיק את ידי בידו. הדיקציה שלו הושחתה על ידי המחסור בשיניים, אבל יכולתי לשמוע בקול שלו ח' מזרחית מודגשת. הרמזור התחלף לירוק, והתחלנו ללכת, אני מאט את צעדי כדי שיוכל לעמוד בקצב.
זה היה די מביך בהתחלה. אף פעם לא הייתה לי יותר מדי סבלנות, והרגשתי מוגבל על ידי הצעדים הקטנים והאיטיים שהייתי צריך ללכת בהם. כל הזמן חשבתי לעצמי מה יקרה אם מישהו מהכיתה שלי יראה אותי, ואני אצטרך להסביר לו למה אני מחזיק ביד איש זקן מפוקפק למראה. יש לי היסטוריה של לצאת עם בנות מבוגרות ממני (ולהיות מוטרד על ידי גברים מבוגרים ממני), אז ידעתי שאם יראו אותי ככה הבדיחות לא יפסיקו בחודש הקרוב – לא שאני מתנגד להן בדרך כלל, אבל פשוט לא היה לי כוח להתמודד עם זה.
הגענו אל אי תנועה שהתפצל לשני כיוונים שונים. הוא עזב את ידי, ואני פניתי לכיוון שהייתי צריך ללכת בו, ופתאום ראיתי אותו שוב, עומד לצדי, מחכה שהרמזור יתחלף לירוק. וכשהרמזור התחלף, לקחתי את ידו בידי. היא הייתה חמה ויבשה, גדולה מעט יותר מכף היד שלי. הוא לחץ את ידי בעדינות, כמו ילד קטן. לרגע חשבתי כמה שימושי היה יכול להיות הפרויקט שעבדתי עליו בכיתה י"א בהנדסת מערכות – מין מסילה שאמורה לעזור לזקנים ונכים לחצות את הכביש. ואז הגענו לקצה מעבר החציה, הוא אמר לי "תודה" רועדת, ואני השבתי בקרירות "אין בעד מה" ופניתי לדרכי.
אבל המגע הזה לא יצא לי מהראש. יד חמה, יבשה, שלוחצת את ידי בעדינות, כמו ילד קטן. יכולתי להרגיש ביד הזאת את התלות שלו, את הצורך בעזרה שלי, בהגנה. וכשישבתי בשיעור מול תרגיל, הדמעות החלו לעלות לי בעיניים. קראתי את אותה הפסקה שוב ושוב, לא מצליח להתרכז, וניסיתי שלא לפרוץ בבכי.
בדיעבד הבנתי שמה שהרגשתי היה רחמים.