ילד אביב יקר שלי

"הו, ילד אביב יקר שלי" היא לחשה לי כמעט ללא קול.
משהו בעיניה היה עצוב והיא ניסתה להסתיר זאת.
היא כמעט הצליחה, אבל אני מכיר אותה טוב מכדי ללכת שולל.
"אתה לא צריך להיות עצוב ומפוחד" היא אמרה, וליטפה קלות את שערי.
"השאר זאת לידי החורף, ילד אביב שלי" היא לחשה, כנראה מקווה שלא אשמע זאת.
הייתה לי שאלה, אבל ידעתי שהיא תעציב אותה.
ידעתי שאין לשאול למה אני לא יכול לשמור על העצב שלי לעצמי.
ידעתי שהשאלה הזו תבהיל אותה, והיא תחזור אל הבועה שלה.
"השאר ילד האביב האהוב שלי, אל תתן לחורף לטבוע את חזקתו עלייך"