ילדת הסרטן

השמש זרחה והציפורים צייצו אך מעל ראשה של מיכאלה תמיד נח לו אותו ענן אפור – אותו ענן של דיכאון, כעס,תסכול ועצב.
מיכאלה ישבה על אחד מספסלי החברות שהיו מפוזרים בבית הספר למרות שידעה שאף אחד לא עומד לגשת אליה ובטח שלא לשחק איתה! היא ניזכרה איך פעם סירבה בלעג לכל מי שניסה לצרף אותה למשחק ועכשיו היא מצטערת על כך – אם היא לא הייתה כזאת מרושעת אולי היו נשארים לה חברים.
מיכאלה היא ילדה מאושרת – או לפחות הייתה כזאת… אף ילד או ילדה בבית הספר או בכלל לא יודעים למה היא הפכה להיות כזאת עצבנית ומדוכאת או למה הפסיקה לשחק עם חבריה.
למיכאלה היה סוד – אמא שלה עזבה אותה. הלב שלה התנפץ כשהבינה שאמה נטשה אותה! מיכאלה בכתה בלי סוף בימים הראשונים ולאחר מכן – לאחר מכן היא פשוט הפכה לילדה מדוכאת ועצבנית.
צלצול – עוד יום נגמר. כרגיל, אף אחד אפילו לא שלח מבט לעברה, מחר יהיה כבר יום חדש, אולי אפילו יותר טוב.
"כולם לשבת במקום!" הכריזה המורה למחרת "יש לי הודעה קצרה."
מיכאלה גילגלה עיניים, מתי היום הזה יגמר כבר?
"תלמידה חדשה הגיעה," הודיעה המורה בהתרגשות "קוראים לה נועה… את יכולה להיכנס, חמודה…"
מפתח הדלת הגיחה ילדה עם חיוך מקסים ומעט ביישני עם עיני עינבר גדולות וסקרניות – ממש כמו מיכאלה של פעם.
"ילדים יקרים, עם כל השמחה עליי להודיע שלצערנו נועה חולה במחלת הסרטן ולעיתים תעדר מבית הספר ואני מצפה מכם שתסייעו לה!"
גל של לחשושים להוטים הגיח בכיתה עד שהמורה קטעה אותו בשאגת "שקט!!!" חזקה.
מיכאלה הצביעה מתוך אינסטינקט – אולי תחושת הבטן שאמרה למיכאלה שהילדה הזאת יכולה להקשיב לה מוטעית ואפילו מופרכת, אבל מיכאלה באמת רצתה התחלה חדשה! לפחות עם ילדה אחת!
"כן, מיכאלה," אמרה המורה בנועם מפתיע.
"היא יכולה לשבת לידי?" שאלה מיכאלה.
ליחשושי הפתעה, פגיעה וצחוק הגיעו כמו צונאמי לפיות התלמידים.
"שקט!" צעקה המורה "נועה, שבי בבקשה ליד מיכאלה."
נועה הנהנה בראשה.
"טוב ילדים, מי יכול להגיד לי מה אומר המשפט: 'לא שופטים ספר לפי כריכתו'?" שאלה המורה.
"שלא כדאי למהר ולשפוט מישהו רק בגלל שהוא לא מתנהג בדרך המקובלת," הצביעה תלמידה עם שיער ג'ינג'י ועיניים חומות.
מיכאלה גיחכה בליבה – העיקר הם מדברים, אף אחד לא באמת מיישם את זה…
"מי יכול לתת לנו דוגמאות לקבלת השונה… כלומר, איך אתם קיבלתם מישהו אחר…" אמרה המורה וחיוך על שפתיה "תחשבו על זה בהפסקה, עכשיו אתם משוחררים להפסקה."
סוף סוף! נאנחה מיכאלה, זה היה ארוך!
מיכאלה התיישבה כהרגלה על אחד הספסלים ונאנחה כשהמחשבות ממלאות את מוחה "כולם מעצבנים כאן כל כך!" היא לחשה לעצמה.
מיכאלה נראתה והתנהגה שונה, בצורה לא מקובלת על התלמידים. מיכאלה הרימה את ראשה ונגלו לפניה כמה בנות שפיטפטו ללא הפסקה על שטויות. היא נאנחה והפנתה את ראשה לצד השני, ילדה נוספת ישבה על ספסל כמה מטרים ממנה, ילדה עם חיוך מקסים ומעט ביישני ועיניי עינבר. "היי נועה," אמרה מיכאלה.
"היי… מיכאלה, נכון?" נועה נעמדה ליידה.
"כן.. אני רואה שגם איתך לא משחקים…" נאנחה מיכאלה.
"כנראה… אני מניחה…" לחשה נועה והתיישבה ליד מיכאלה, "הם רואים בי רק את 'ילדת הסרטן' ומתרחקים… חושבים שזה מדבק…" מיכאלה יכלה לראות את העצב בעיניה של נועה, עכשיו היא מבינה מה זה לשפוט ספר לפי כריכתו.
מיכאלה לא יכלה לשאת את העצב של נועה… 'הם רואים בי רק את ילדת הסרטן!' המילים חזרו בראשה של מיכאלה "רוצה שנשחק ביחד?" היא שאלה לפתע.
"כן, ברור!" נועה התרגשה, מיכאלה הבינה שאף אחד לא הזמין אותה כבר זמן רב לשחק.
הענן האפור שנח כל הזמן הזה מעל מיכאלה נעלם כלא היה.

אסור לשפוט אדם רק כי אינו כמו השאר!