ילדיי האשפתות

ישבנו, רעבים. אני ישבתי על מכסה פח האשפה הגדול, הוא על האספלט הישן. רוח קיץ נשבה, שורקת באוזנינו. "תעשי לי טובה, תחפשי בפח משהו… אני מת מרעב." הוא אמר. גם אני הייתי רעבה.
"טוב… אבל תעזור לי. בסדר?" אני לא טובה בלחפש כמוהו.
"טוב." הוא ענה, קם, וצעד לעברי. הוא היה יפה – תואר, עם שערו השחור, תלתלים רכים. עם עינייו הכחולות הצלולות. הוא פתח את מכסה המתכת הכבד, שצבעו הירוק מתקלף.
"מוכנה?" הוא שאל, חצי בצחוק. "שלוש, ארבע… ו- ! " הוא צעק, אוחז בידי. קפצנו כמו ילדים קטנים אל תוך האשפה, צוללים בה כאילו היא מים. אני לא זוכרת כמה זמן זה נמשך, אבל ישבנו שם, צוחקים, קופצים שוב ושוב לאשפה. לא מצאנו אוכל, אבל הכיף השכיח לרגע את הרעב. נדמה שזה נמשך שעות. בסוף ישבנו על מכסה הפח, חולקים לחמנייה קטנטונת ומעט עבשה כמנצחים. הקיבה שלנו חזקה מאוד, של לא הפריעה לנו. היא דווקא הייתה טעימה כל כך…
"קחי, את רוצה עוד?" הוא שאל, ובצע מהחצי שלו חתיכה. הוא הגיש לי אותה.
"לא… זה שלך…" גימגמתי. אף אחד אף פעם לא הציע אוכל משלו. פה, מי שמצא, מי שקיבל, מי שהתברך מזלו, אוכל בלי לחלק.
"נו… קדימה אני יודע שאת רוצה. בחייך.." הוא אמר ודחף לי את זה לפה. אני אוהבת אותו כל כך….
"את כל כך רזה…" הוא אמר ושם יד על ביטני. "כמה זמן לא אכלת? יום?" ידו החמימה העבירה בי צמרמורות נעימות.
"כן… יום וחצי בערך."
"את יודעת, זה נחמד להיות ככה, רק איתך." חיייכתי.
"בוא" אמרתי לו וקפצתי ממכסה הפח. "יש לי רעיון לאן נלך, למצוא עוד אוכל." הוא קפץ ורץ אחריי. רצנו בסמטאות, רוח נעימה מצננת אותנו. תמיד קיץ פה. רצנו למאחורי הסופר הקטן.
לקחתי מבט חטוף בשעון "עוד חמש דקות. בוא נמצא מחבוא." כל יום ראשון, באותה השעה, בעל המאפייה זורק את כל החלות שאנשים לא קנו. אין טעם לשמור אותם, הן לא טריות. בשבילנו הן נהדרות. אמי לימדה אותי את זה כשהייתי בת שש… הוא היחיד שסיפרתי לו. זה היה סוד של משפחתי.
"הנה, כאן." הוא אמר והצביע על ארונית פצפונת, שנועדה לנעליים של בעלי המאפייה. הם גם גרים שם, יש להם ממש בית מחובר למאפייה. הצטופפנו בה בקושי. "אוי, איזה ריח!" הוא אמר וסתם את אפו. צחקתי. זה באמת היה מסריח. ועוד אנחנו מריחים אשפה כל היום… מרפקתי אותו.
"תפסיק לצעוק!" לחשתי. שמענו חריקת דלת. "זה הזמן, תהיה מוכן." היה קול נקישה, נפילה ואז צעדים. הדלת נטרקה. קפצנו מהמחבוא, מתנפלים על החלות לפני העכברים. הן היו מעולות. רצנו לסמטה שלנו כשהן בידיים. לבסוף, התיישבנו בצחוק גדול על האספלט, נאנחים. ריח החלות עלה באוויר… לא יכולנו להתאפק. זללנו אותן, בידיים, בלי נימוסים. כי ככה אנחנו, ותמיד נהייה – ילדיי האשפתות.