ילדות

"מטומטמת! פשוט מטומטמת! את מטומטמת!"
"אבל איזה אבא אומר דבר כזה לבת שלו?!" צעקתי תוך כדי בכי.
"כי את מטומטמת! איכס! ילדה כפוית טובה! מפגרת! פשוט מפגרת!!!" המשיך.
יצאתי במהירות מהמכונית ורצתי לכיוון התחנה.
בסך הכל פספסתי את האוטובוס. זה הכל. אני באתי לצאת, אבל השער היה כל-כך חלוד שלא הצלחתי לפתוח אותו. חזרתי הביתה ואמרתי לו שאני לא מצליחה לפתוח את השער. אבל עד שהוא יצא לפתוח אותו, האוטובוס נסע. הוא לבש משהו ונכנס אחרי לאוטו.
"את עשית את זה בכוונה! ילדה כפוית טובה מטומטמת!" צעק וירק לכל עבר.
"למה שאני אעשה את זה בכוונה?" אמרתי בקול חנוק.
"אני לא יודע למה! כי את מטומטמת! מטומטמת וכפוית טובה!"
עליתי על ההסעה לבית הספר בפנים אדומות ועיניים דומעות.
"למה לא ענית לי?!" שאלתי בקול חנוק את מיכל. היא הייתה הדבר הכי קרוב שיש לי לחברה. אני נפגעתי ממנה המון, אבל אני לא אמרתי כלום כדי לשרוד את חטיבת הביניים. אני לא רציתי לשבת כל ההפסקות לבד, לא למצוא מישהי שתהיה איתי באוהל בטיול, אני רציתי מישהי שאוכל לדבר איתה על מה שהיה לי היום. גם אם זה אומר שאני אצטרך לשחק קצת. להעמיד פנים.
היא הסתכלה בטלפון שלה ואמרה "אוי", אבל כבר הלכתי משם.
התיישבתי ליד נטע, כמו כל בוקר. היא גם סוג של חברה שלי. אבל פחות ממיכל.
נטע ביקשה שנה לפני כן שהשנה אני אשב לידה כל בוקר, כדי שלא תהיה לבד.
זה היה מין הסדר ישיבה של כל הילדים. בבוקר אני ליד נטע, ובצהריים ליד מיכל. נטע בצהריים ישבה ליד חברה אחרת שלה, רוני. לרוני, הייתה בת דודה, שלידה היא ישבה בבוקר, שאני ממש שנאתי. קוראים לה מיקה. היא פשוט מגעילה. היא תמיד צעקה עלי.
"בכית?" שאלה נטע. לא יכולתי להתחמק מזה. זה היה ברור שבכיתי.
"כן" עניתי לה.
"מה קרה?" היא שאלה אותי בדאגה מזויפת.
"עלמה את בסדר? למה בכית?" הצטרפה אליה רוני.
"אני בסדר, פשוט פספסתי את ההסעה אז אבא שלי כעס עלי קצת. אני בסדר…"
אני שנאתי אז כל-כך את השם שלי. שנאתי אותו.
"בטוח?" נטע שאלה.
"כן" אמרתי וסובבתי את הראש לחלון.
________________________________________________________
"קודם יש פרה, אחר כך יש חמור, ואז יש את עלמה!!!!"
צחוקים רמים נשמעו מכל מקום. עשרות אנשים הצביעו עלי. כולם היו מהשכבה שלי.
"מכוערת!" מישהו צעק.
"סתומה!" צעק אדם נוסף.
"לא פלא שאין לך חברים!" צעקה… אמא שלי.
התמוטטתי על הרצפה.
"די כבר! די!" צעקתי ונופפתי בידיים.
כולם המשיכו להצביע עלי ולצחוק.
"דייייי!!!!!!" צעקתי חזק, והתעוררתי מהחלום.
היה עוד חשוך בחוץ. נשענתי על הקיר שליד המיטה והתחלתי לבכות בלחש. לא רציתי לחשוב על החלום, רציתי רק לבכות.
ניסיתי לחזור לישון אבל לא הצלחתי.
_______________________________________________________
ביסודי הייתי הולכת ליועצת בית הספר. מישהי שהייתה חברה שלי הכירה לי אותה.
סיפרתי לה, איך אבא שלי מכה לפעמים אותי ואת אחי, ומקלל ומשפיל אותנו.
היא נתנה לי דף, ואמרה לי לצייר בו את אבא שלי כרובוט עם כפתורים.
כפתור מרביץ לעלמה, כפתור מקלל את עלמה, כפתור מרביץ לעילאי, מקלל את עילאי, וכפתור מקלל את אמא.
תליתי את הציור של הרובוט על לוח השעם בחדר שלי.
כל פעם שהוא היה עושה אחד מהדברים שרשומים על הכפתורים, הייתי מסמנת קו קטן בתוך הכפתור.
"מה זה?" שאלה אמא שלי יום אחד כשנכנסה אלי לחדר.
"אה… זה איזה פעילות שעשו לנו בבית ספר…" התחמקתי.
"אוקיי" אמרה וצחקה. זה הצחיק אותה. זה באמת הצחיק אותה. אני ישבתי ימים שלמים, ובהיתי בציור. שמתי לב שבכפתורים שרשום עליהם "עלמה" יש הכי הרבה קווים.

היומולדת שלי הגיע, והייתי צריכה לסדר את החדר.
הסתכלתי בציור בפעם האחרונה, קרעתי אותו וזרקתי אותו לפח. לא רציתי לדעת כמה פעמים הוא הרביץ לי או קילל אותי. לא רציתי. רציתי להדחיק את זה ולא לחשוב על זה יותר לעולם.
______________________________________________________
כל חטיבת הביניים, לפני השינה, הייתי מסתכלת במראה ומחייכת.
"יהיה בסדר בסוף" לחשתי לעצמי ובכיתי.
הייתי מכבה את האור ומתפללת שמחר יהיה טוב יותר.
ויום אחד…
______________________________________________________
בכי. בכי מר. בכי של כאב. בכי של געגוע. הרבה בכו בהלוויה של אבא שלי. אני הייתי אז בת 15 ועדיין לא היו לי חברים.
רק אני לא בכיתי. לא היה לי על מה. היו לי יותר זיכרונות רעים מטובים איתו. כשהייתי יותר קטנה, הייתי מתפללת שהוא ימות, אבל עכשיו… אני הרגשתי ריקה. שום רגשות, תחושות. יום רגיל לחלוטין.
הרבה אנשים חיבקו אותי, לפחות מאה. ואפילו הילדים בכיתה שלחו לי הודעות של "תחזיקי מעמד", ו"הכל יהיה בסדר". עכשיו הם שולחים את זה. עכשיו.

הוא מת מהתקף לב. תמיד היה לו לחץ דם גבוה.
אני זוכרת את הצרחה של אמא כשראתה אותו נופל על הרצפה, ואני זוכרת איך צחקתי באותו הרגע שהודיעו שהוא נפטר. ממש, צחקתי. הלכתי לשירותים ובכיתי מצחוק. בכיתי מהכל.
זה מוזר? לצחוק כשאבא שלך נפטר? אני חשבתי שלא. לא אחרי מה שהוא עשה לי.

__________________________________________________________

אז הייתה לי ילדות איומה. בלי חברים, בלי דמות אב. אבל… אני שמחה שלא וויתרתי. שלא וויתרתי כמו אחי המעצבן, שתלה את עצמו בגיל 16. או כמו אימי המטומטמת שנטשה אותי כשהייתי בת 17 וטסה ללא יודעת איפה.
או כמו סבתא שלי! שעברתי לגור אליה ואז היא שלחה אותי לפה!
אני בסוף השגתי חברה. והיא הרבה יותר טובה מכולכם! ואתם עוד מעזים לומר שהיא לא קיימת?!

-עלמה בואי, הגיעה הזמן לתרופות שלך.

אבל אני לא! סכיזופרנית!!!