ילדות מחושלת -ליום כיפור-

מלחמת יום כיפור, אני בת שלוש עשרה וקצת
מוצאת את עצמי צובעת את פנסי המכונית בכחול,
עוזרת לאטום את חלונות הבית בבריסטולים שחורים,
כרוז הג"א, מסתובב בערב עם רמקול על הרכב,
"לכבות אורות, לכבות אורות" צועק, רק שאור לא יבצבץ.
אמי וחברותיה, מתכוננות לצאת אל בתי החולים,
אשר מלאו, בינתיים, המון המון פצועים.
לוקחת אותי איתה, כדי שאהיה לעזר, הרי,
במלחמה, כולנו אחים בדם, חייבים לתת כתף.
בבית חולים אחד, אנחנו מביאות עוגות ודברי מתיקה,
שם ברקע, עומד לו, שמחה הולצברג ז"ל, אבי הפצועים,
מנסים לשמח את הפצועים, מנסים לתת להם את הלב.
אני ניגשת לפצוע קשה, שכל גופו מכוסה בתחבושות,
השאירו לו חורים לעיניים, עיניים קרועות לרווחה,
שאומרות המון ואצלי בלב, נשארו חקוקות.
הוא מספר בקושי, בקושי אפשר להבין, מה עליו עבר,
הוא בקולו הרועד מספר, כיצד גרדו אותו מהטנק,
הוא שרוף בכל חלקי גופו, אבל, נאחז בחיים
ואני, עומדת מולו, רואה את הפצעים הקשים
ומנסה להקל עליו במכאוביו, שואלת: "תרצה לשתות קולה"?
קולו מתוך התחבושות עולה…"כן, תני לי להרגיש חיים"
אני מוזגת לתוך "פיון" מעט קולה, מקרבת אל החור,
החור שמוביל אל פיו ומשקה אותו, הוא לוחש לי…תודה.
מחפשת היכן לאחוז בו, שירגיש, אבל אין, אין במה להחזיק.
ככה מדלגת בין הפצועים והמראות הקשים
ואני רק ילדה, ילדה שמצפים ממנה להיות גדולה ואמיצה.
המראות מלווים אותי במהלך כל החיים,
אולי, המראות הקשים חישלו אותי בהמשך,
מוצאת את עצמי יכולה לעמוד במראות קשים.
אבל, היכן הילדות ההיא, עם צחוק ושמחה לרוב,
ללא מראות קשים הפוצעים את הלב לאורך שנים.