ילדה… תיזהרי מאנסים…

"בואי ילדה… עוד קצת…" הוא לוחש בחיוך.
"קדימה, לאט לאט, אני לא אפגע בך"
"לא! תעזוב אותי כבר לך מפה או שאני אקרא למשטרה!" אני צועקת בבכי.
פניו נעשו לפתע רציניות.
"אני רואה שאם לא במוח- אז בכוח!" הוא צעק ושלף את ידיו מאחורי גבו. הוא החל לחנוק אותי ולגרור אותי לקצה הסמטה החשוכה.
"נו כבר! נו כבר! אני יודע שזה מה שאת רוצה!" צועק תוך כדי ניסיון להפשיט את מכנסיי.
"תעזוב אותי! תעזוב אותי!" אני ממשיכה לצעוק ומנסה להדוף אותו מגופי.
"איזה גוף! איזה גוף!" הוא נושך את שפתו ומביט בגופי הצנום.
"אמא! אמא!" אני אומרת בקול חנוק. פני חמות וגופי רועד. אני רוצה כבר לברוח משם ולא לחזור יותר לעולם.
"אני רואה שאת טיפוס קשה" הוא אומר.
"טוב אז רק דבר אחד נשאר לעשות" הוא צוחק ומחטיף לי אגרוף לרכה. אני ממשיכה לבכות ולצעוק-
"דיי! דיי בבקשה!"
צחוקו המתגלגל נעשה חזק יותר וגופי מתחיל לאט לאט להישבר.
הוא מחטיף לי עוד אגרוף, הפעם למצח, אני נופלת על המדרכה ומאבדת את ההכרה. אני שוכבת שם, חסרת הכרה, בזמן שהוא אונס אותי. אנס. רציתי לאבד את בתוליי לאדם שאיתו אתחתן, לאדם שאוהב. לא לפושע.
אחרי המקרה, נאלצתי לעבור בין עשרות פסיכולוגיים וטיפולים שיגרמו לי להדחיק אותו, אך בכל לילה, הופיע אותו חלום. האנס הקירח עומד בסמטה החשוכה ומחייך את חיוכו המפחיד את כואב, צוחק ואומר-
"ילדה… תיזהרי מאנסים"
אני מתעוררת כל יום מוקדם בבוקר, כאשר כל גופי מזיע ופני אדומות ונפוחות, וחושבת על הרגע ההוא, בו צעקתי על אימי שניסתה להזהיר אותי כל חיי מפני אנסים. ואני המטומטמת שלא הקשבתי לה.
אמא אני אוהבת אותך, אבל זה כבר לא יחזיר לי את הבתולים.

סליחה.