הילדה הקטנה.

"כן.." מלמלה בנחישות.
צחקתי: "לא."
"כן." פלטה מפיה.
"לא." סיננתי מבין שפתיי.
"כן!" צרחה ונופפה בידיה.
צחוקי גבר,"לא!"
היא נאנחה ועיניה החלו להתמלאות אומץ.
היא צווחה בכעס:"כן! כן! כן! כן!"
הצווחה שלה נשמעה כמו חריקת ציפורן חתול על לוח גיר.
סתמתי את אוזניי. הבטתי עליה, ונדמה שאמרה לי:'אתה מתנהג כמו ילד בן 5!'
כל כך רציתי להחזיר לה על זה. היא זאת שמתנהגת כמו ילדה קטנה.
למעשה, היא באמת ילדה קטנה, ואני סתם עוד בן אדם נחות חסר חשיבות על עולם מסכן וצלוק.
הוצאתי את אצבעותיי מהאוזניים. צרחה חזקה צלצלה רגע באוזניי רגע אחריי שהורדתי את האצבעות. הצרחה בקעה ממנה, היא ניסתה להרביץ לי, וכל הזמן מלמלה את המילה 'כן'.
צחקקתי במרירות, ולחשתי, לחישה שכנראה לא שמעה כלל:"הלוואי שהייתי כמוך."