יחד עד המוות
"היא לא, היא פשוט לא" אמרתי לחברתי הטובה קורל כשגיליתי מה קרה לשירן.
"זה פשוט לא ייתכן" עמדתי שם מופתעת, פי נפער מההלם שחוויתי, פשוט לא האמנתי שהיא באמת עשתה את זה.
אני, קורל ושירן היינו החברות הכי טובות מהיסודי. קורל, תמיד הייתה עם ראש על הכתפיים, אחת חכמה כזאת שתמיד יודעת מה לומר ואף פעם לא מפחדת ממה שיחשבו עליה.
שירן קצת שונה מקורל בלשון המעטה, היא פרשה מבית הספר בכיתה ח' ועברה לפנימייה בגלל ההורים שלה, הם טענו שהיא מטרד בעבורם והעיפו אותה מהבית. היא שנאה כל שנייה בחייה בפנימיה ובכל פעם שהיא יצאה בכדי לבקר היא הייתה בוכה ומתפללת למות.
ואני, אני אף פעם לא הייתי כזאת חכמה אבל זה אף פעם לא הפריע לי, העדפתי חיי חברה מאשר ללמוד ואני ממש לא מצטערת על כך, עם זאת למדתי המון בזכות קורל ואני מאוד גאה בהישגים שלי.
קצת מפתיע שאנחנו החברות הכי טובות לא? אני בעצמי הייתי מופתעת אז אבל כיום כששלושתנו בנות 23 אני כבר יודעת שאת החברות בינינו רק המוות יפריד!
"את רוצה לבוא אליי היום אחרי העבודה?" שאלה שירן כשעברה ליד חנות התכשיטים שאני עובדת בה.
"אני חייבת לקפוץ לסופר לקנות כמה דברים אבל אגיע אחרי הקניות" עניתי לה.
"מעולה, אז נתראה אצלי מאוחר יותר" היא אמרה והלכה לה.
אני המשכתי לעבוד כרגיל, היה עומס מטורף כי זה היה לקראת חג השבועות, אנשים הגיעו בהמוניהם לקנות מתנות לאהוביהם ואני עבדתי קשה ביותר.
כשהיו דקות רגיעה קצרות הייתי חושבת על הביקור אצל שירן, כבר המון זמן לא הייתי אצלה, הייתי כל כך עמוסה בעבודה עד שבקושי היה לי זמן לעצמי, אבל הפעם הבטחתי שאגיע.
הקונים לא הפסיקו להגיע לחנות, אני חושבת שזה היה היום הכי עמוס שלי בעבודה איי פעם ואני רק חיכיתי שהיום הזה ייגמר ואוכל ללכת כבר לשירן.
לפתע קיבלתי משירן טלפון:
"נמאס לי כבר מהחיים האלה, אני לא רוצה לחיות יותר, להתראות" היא אמרה ואני ניסיתי לענות לה.
"מה קרה? שירן?" מאוחר מדיי, השיחה כבר התנתקה.
ניסיתי לחזור אליה אבל היא לא ענתה, חייגתי שוב ושוב אבל זה תמיד עבר לתא הקולי, שירן נעלמה.
"קורל? את שמעת משהו משירן?" התקשרתי לקורל.
"לא, למה קרה משהו?" היא שאלה.
"היא התקשרה אליי אמרה לי שנמאס לה לחיות וניתקה את השיחה, אני חייבת לדעת מה קורה איתה אבל היא לא עונה לטלפון" אמרתי היסטרית.
"חייבים ללכת אליה, אני אבוא אלייך לעבודה ונלך יחד, 10 דקות אני אצלך" היא אמרה וניתקה את השיחה.
בלי להודיע לבוס שלי עזבתי את החנות ואני וקורל רצנו לביתה של שירן בשיא המהירות, מנסות לעצור אותה אבל כשהגענו זה כבר היה מאוחר מדיי.
"היא לא, היא פשוט לא" אמרתי לקורל.
"זה פשוט לא ייתכן" אמרתי.
אבל זה ייתכן, שירן, חברתי הטובה כבר לא איתנו.
תגובות (0)