יותר שאלות מתשובות

אני יושבת, מחייכת וצוחקת, כולי שמחה ואושר וכולם מאמינים לי.
אני רוצה שהם יאמינו לי, אני רוצה להאמין בזה.
הרי זה מה שאני מרגישה, לא?
אני לא מבינה את זה, זה כל כך מתסכל,
הרי זה לא שהחיים שלי גרועים או שמשהו חסר,
במקום מסוים השמחה הזאת אמיתית, החיוכים שלי אינם מזויפים,
אז למה אני ממשיכה להרגיש כאילו הם לא באמת שלי?
אני הרי תמיד מוקפת באנשים, בחברים אז למה אני מרגישה בודדה כל כך?
אני מנסה תמיד לעשות את הדבר הנכון, אז למה כל מה שיצרתי מרגיש כטעות?
אני מנסה לחיות את חיי בדרך שתגרום לכולם להיות גאים בי, אני מנסה לשמח את הסביבה, ואני יודעת שאתם חושבים שזאת הסיבה שאני איני מאושרת כי אני עושה הכל עבור אנשים אחרים ולא עבורי,
אבל מה אני כבר יכולה לעשות עבור נערה אבודה?
כיצד אני יכולה להציל בת אדם שלא בטוחה שהיא זקוקה להצלה?
מה אני אומרת לעצמי בשביל לצאת מהמעגל חסר הרחמים הזה?
אולי אני צריכה לתפוס את עצמי וללכת לחפש תשובות בחו"ל.
להיות רק אני והטמטום שלי לזמן מה.
להספיק להציג את עצמי כבחורה נורמטיבית ופשוט להשתולל טיפה,
פשוט לתת לריק לבלוע אותי ולתת למישהי חדשה לחזור במקומי, לטוב או לא.
או אולי אני צריכה להודות בפני החברים שלי שאני לא יודעת מה אני עושה עם החיים שלי, שאני לא יודעת מי אני.
אבל אני לא בטוחה כמה אני מוכנה לעשות את זה, מה אם הם לא יקבלו אותי כנערה האבודה שאני? מה אם הם פשוט ישללו את פחדי כמשהו שקורה לכולם ושאני סתם מנסה להיות מיוחדת ושונה?
הדרך הזו משאירה יותר שאלות מתשובות ואני לא בטוחה שאני מוכנה לעשות זאת.
מצד שני אולי אני צעירה מידי לדעת,
אולי זו פשוט דרך החיים, מי יודע אולי התשובה פשוט תבוא יום אחד,
אני אקום בבוקר ואני אהיה כל כך בטוחה בעצמי שאיש לא יוכל לעצור אותי או לפקפק בי עוד לעולם.
אני מניחה שזה לא משנה, אבל כל-כך נמאס לי להרגיש כאילו אני טובעת, כאילו במשב רוח הכי קטן או בתגובה לא נכונה אחת, המסיכה שלי תיפול ואני אצטרך לספר לעולם שאין לי מושג מי אני.
אני מפחדת מהיום שבו זה יקרה משום שאני אשאר חסרת הגנה ולעולם לא תהיה בעיה לבלוע אותי בשלמותי.
האמת,
אני לא יודעת אם זה כזה רעיון רע, לפחות אז אני אהיה עצמי.