יותם

יש אנשים,
אנשים אדישים. הכרתי אחד כזה, איש אדיש.
הוא היה משוטט בעולם כאילו הוא והעולם מנותקים אחד מהשני.
כאילו הקיום של העולם מפריע לו להתקדם.
כאילו כל חיכוך שלו עם הטבע או עם עוצמות או רגש משמיע צליל צורם.
הוא חייך כי יש מצבים שבהם מחייכים, כי לימדו אותו פעם את ההבדל בין טוב לרע, בין עצוב לשמח.
הוא היה רגיש מספיק בשביל להבדיל בין רגעים שמחים ורגעים עצובים, אבל הוא לא ידע להסביר למה.
הלב שלו היה מונוטוני. תמיד פעם, תמיד באותו הקצב, תמיד מאותה סיבה.
הוא אהב את החורף, זאת אומרת, העדיף את החורף מהקיץ.
החום גרם לו לאי נעימות.

כמה מיוחד היה הערב הזה, כשישבנו שנינו ביחד.
ישבנו על ספסל במקום חשוך. דיברנו. לשניות מעטות התקרבנו.
הוא שיתף במחשבותיו, ואני בשלי.
הוא הביט בי בעיניו שברקו, קצת צחקו.
הייתה להן שפה, מעט חיות.

ואז נרגעתי, פתאום הבנתי.
גם האיש האדיש, בדרכו שלו, מרגיש.