יונה קטנה וענף של זית – סיפור לכבוד יום השואה.

שלום לך, שמי ליאנה.
הקושי והסבל כאן, במקום הזה, בחיים החדשים האלו – הוא בלתי נסבל. אבל אני חייבת לסבול זאת.
בלילה השקט צורם באוזניי, ובבוקר צעקות המשכימים מכאיבות בהן. איני רוצה ללכת לעבוד בדבר-מה שאיני אמורה, איני אמורה לעשות זאת כלל.
אני אמורה ללכת לבית ספר, ללמוד, ללכת לגינה עם חברותיי וחבריי, איני אמורה להיות כאן.
אבל אני כאן.
אמי הבטיחה לי שדבר אינו יקרה לי, לעולמים. שהיא לא תיתן לזה להתרחש.
באותו הלילה הנורא, היא הביאה לי ענף מעץ הזית. המשפט שאמרה עדיין כמו נשמע באוזניי שוב ושוב, ללא הפסקה. הוא מעודד אותי כאשר המצב קשה, הוא מנחם אותי בלילות הטרופים שעוברים עליי.
וכאן, במחנה העבודה, הנני נמצאת. רוצה אני להרים דגל לבן, אך עם זאת רוצה אני להמשיך ולעמוד.
אבל כל שאני באמת רוצה שזה יסתיים, למרות שאני מודעת לכך שזה רק התחיל.

והנה אני כותבת כאן, פעם נוספת. כבר עברו להן שנתיים שלמות, שנתיים של סבל – סבל וקושי. לא זכיתי לילדות שמחה, לא זכיתי לילדות שאמי הבטיחה לי. לא זכיתי לילדות מלאת חיים.
זכיתי לילדות עצובה, זכיתי לילדות כמו לא נכונה. זכיתי לילדות שהיא אינה ילדות – זכיתי לרע מכל.
חיוך לא עלה על פניי מאז שהגעתי לכאן. אני מרגישה כה בודדה, למרות שאני מוקפת כל היום אנשים. כמעט דבר איננו מקבלים, למעט מרק יבש העשוי מקליפות תפוחי אדמה ומעט מים עכורים.
ומדוע כל זה קורה לי? מדוע?
אני יודעת את התשובה. התשובה המרה, הקשה. התשובה שאינה זכאית להיות תשובה.
אבל היא התשובה.
רק מכיוון שאני יהודייה. רק מכיוון שאני שומרת על השבת – מכיוון שאני חוגגת את החגים. מכיוון שאני משמרת את כל המצוות – או לפחות כל מה שאני מצליחה.
אני מנסה לתאר לעצמי מצב שבו עם מסוים פותח מלחמה להשמדת הגרמנים. אני מתארת לי את אדולף היטלר כילד, נמצא במרכז המלחמה הזו. רק מכיוון שהוא גרמני.
אבל אינני מצליחה. אינני מצליחה לחשוב על אדולף היטלר, מבלי שראשי יתמלא במחשבות שנאה מרה ותוגה.

והנה אני כאן, ברכבת אל החופש.
כולם אומרים שזוהי אכן הרכבת אל החופש – הרכבת אל השחרור. שזוהי הרכבת שאליה אותה היונה תיכנס ותפיץ את השלום.
אך אני מודעת לאמת המרה – שזוהי בעצם אינה הרכבת את החופש. אני מודעת לכך שזוהי הרכבת אל המוות שלי, אל המוות של כולנו.
וכשהנסיעה האיטית והמייסרת מסתיימת אנחנו מובלים בטור ארוך אל מקום ממנו עולות אדוות עשן, מלוות בצרחות. צרחות מיוסרות, מתחננות שזה ייפסק.
והנה אינני רחוקה מן הכניסה. הכניסה אל הסוף המר.
ומדוע זה מגיע לי? השאלה חוזרת אל מוחי.
אני משגרת מבט חסר רגש, אך מלא בתוכן – אל אחד החיילים אשר עומד זקוף בתוך המדים. מדי הצבא הגרמני.
אותו החייל מביט בי בכאב, בעצב. אני מסיטה ממנו את מבטי בעוד הדמעות עולות בעיניי וגרוני נחנק.
כשמגיע תורי להיכנס אני מחזירה את מבטי אל אותו החייל. אך הוא כבר איננו שם – הוא כמו התנדף.
רגע לפני שאני נכנסת המשפטים אותם אמי אמרה לי, רגע לפני שראיתי אותה מתה, חולף בראשי בפעם האחרונה.
"אני אוהבת אותך. דעי שבליבי תישארי לנצח – גם אם יפסיק הוא לפעום. יום אחד יהיה שלום, יום אחד תהיה לנו מדינה. יום אחד הכול יסתיים, למרות שכעת רק התחיל. יום אחד אנחנו נהיה כמו כולם – לא נובדל מאף אחד. יום אחד תחזור היונה, כשבמקורה מוחזק ענף הזית. יום אחד יחזור השלום אל ליבנו, יום אחד היא תבעיר מחדש את להבת תקוותינו."

***
יום השואה הוא יום אשר מזכיר את כל אשר קרה אז, במלחמת העולם השנייה. לדעתי יום השואה נועד בשביל שלעולם לא נשכח את מה שקרה, בשביל שנדע שכעת יש לנו חיים טובים יותר. בשביל שנבין מה עברו אותם הילדים אז, במחנאות ובגטאות. כדי שנרגיש את זה ולו ליום אחד – לשעה אחת, כדי שנכבד את המצב שבו אנו נמצאים.

לכל אותם היהודים שנהרגו במלחמה הנוראית הזו, אשר כעת נמצאים בשמיים, אך עם זאת נמצאים כאן – עם כל דמעה אשר נופלת, עם כל רגע של דממה אשר משתררת – אני אומרת שאני מצטערת.
אני לא יודעת על מה בדיוק אני מצטערת – אולי על הסבל שהם עברו, אולי על כך שאינם זכו להיכנס בשערי מדינת ישראל. אבל אני מצטערת.
יהי זכרם ברוך.