יום שמשי אחד
יש משהו כמעט ציורי בדרך בה היא נופלת, משהו כל-כך חלומי וקסום עד שלוקח לי רגע להבין שהיא נפצעה.
"אנה!" אני לא בטוח אם צעקתי את שמה או שרק חשבתי אותו, אני יודע רק שפחדתי, פחדתי מכך שהיא תסבול יותר מדי, מכך שהיא תמות.
אני רץ לעברה, מקווה שהיא לא באמת נפצעה, שרק דמיינתי את זה, אך כאשר אני מגיע אליה, אני מגלה שאין שום תקווה.
"אמרתי לך שלא היינו צריכים להיכנס אל היער." אני ממלמל אך אני לא בטוח שהיא שמעה אותי, אני חושב שהיא מעולפת, אלא אם כן היא כבר מתה, אני לא בטוח בדיוק איפה היא נפצע, משום שכל חזית בגדיה כבר הייתה ספוגה בדם.
אני חושב שירו בה, לא בכוונה כמובן, אבל זו אמצע תקופת הציד והיא לבושה כולה בחום, יכול להיות שזו הייתי יריה תועה או צייד מבולבל.
אבל זה התחיל כיום מושלם כל-כך שמשי, ונפלא, לא חשבנו אפילו לרגע אחד שמשהו כזה יוכל לקרות, אני עדיין לא מאמין שזה קרה.
"מה קרה?" קולה חלש, כל-כך חלש שהוא בקושי נשמע מבעד לרחשי היער.
פניה כל-כך לבנים שאני מפחד שהיא לא תשרוד את זה, אני יודע שאני צריך לרוץ ולחפש עזרה, אך אני לא יכול לעזור אותה לבד פה, אני נקרע מבפנים יודע שאף אחד מהתשובות היא לא התשובה הנכונה.
"את תהיי בסדר," אני אומר לה, לא בטוח מה לומר מלבד זה."הכל יהיה בסדר." אני יודע שזה רק יפחיד אותה יותר, אך משהו אחר שאני יכול לומר לה.
"אני עומדת למות, נכון?" היא שואלת, אני יכול לראות את הדאגה בעיניה ואני לא יודע איך לנחם אותה.
אני לא אומר דבר, אני רק מרים את ראשה על ברכיי ומזיז את קווצות שערה מפניה, אני לא יכולה לאבד אותה, זה יהיה התגשמות של הסיוט הכי גדול שלי, אחד הדברים הכי נוראיים שיוכלו לקרות לי.
"אני מניחה שנולדתי בשביל למות." היא אומרת ומנסה לחייך לעברי, ידעתי שהיא מנסה להקל את כל זה עבורי, וזה רק גרם לי להרגיש רע יותר, בגלל שנערה גוססת הייתה צריכה לשמח אותי.
אני מניח שהבעת פניי הייתה מוזרה משום שהיא התחילה לצחוק לפתע, אך זה היה צחוק חנוק והוא נמשך רק מספר שניות בגלל ששנייה לאחר מכן היא השתעלה דם.
"אל תעזבי אותי," אני אומר בשקט, מתחנן."בבקשה, אל תעזבי אותי לבד."
תגובות (1)
וואוו מדהים