יום השלג האדום

אני נושמת עמוק ומבינה שהגיע הרגע. בעוד כמה דקות, כל אחד מאנשי העיר יהיה כאן.
אני עוצרת להסתכל במראה, לבחון את עבודתם הקשה של המעצבים. לרגליי נעליי עקב גבוהות בצבע בורדו וצמיד המזל שלי נמצא על רגלי השמאלית. בשיערי החום יצרו תלתלים קטנים, כל נגיעה של איפור בפניי היא בעלת השקעה רבה ותכשיטיי קטנים מאוד. המעצבים רצו שכל תשומת הלב תוסב לשמלה. שמלה ארוכה בעלת מחשוף קטן ושרוולים דקים מאוד, כמעט ולא קיימים. השמלה בצבע אדום, כי לדברי המעצבים הצבע האדום הוא ההפך הגמור מעיניי הירוקות, אך השילוב בין שניהם הוא יפיפה.

אני עומדת על הבמה עם המלכה, שעומדת בקצה השני. הבמה נמצאת במרכז העיר, במקום פתוח, מזמינה אנשים להצטרף לאירוע. את הבמה מקיפים מיטב החנויות שלעיר יש להציע. אחת מן המסורות שנוצרו בעיר הזו, היא לבצע את טקס ההכתרה של כל אחת מהנסיכות, שבוע לאחר שהתחתנו, בבמה זו.
כמו בתחילת כל טקס מהסוג הזה, המלכה מתחילה בסיפורים שלעולם אסור לשכוח, סיפורי תחילת המלכות.
שנות האלפיים רק החלו ומלחמה התחוללה בין מספר ארצות. אנחנו היינו בין הארצות שנפגעו הכי קשה. לא האמנו במלחמה, לא חשבנו שנגיע למצב הזה. היינו צריכים לפעול, אך איך נוכל להשיב מלחמה כשצבאנו חסר נשק?
באותם ימים, האזרחים מצאו לנכון להכתיר את ארין הראשונה למלכה. לפי הסיפורים, היא הייתה דומה לי מאוד. אותו אף וחיוך קטן, אותו שיער חום בהיר וגלי ואותן עיניים ירוקות. היו אומרים שמי שהיה מביט בעיניה היה נמס, אף אחד לא יכל לעמוד בפניה.
המלכה הצליחה לעצור את המלחמה. כולם הריעו לכבודה ובנו עיר מלוכה חדשה במקום עיר שנהרסה בקרב. לעיר החדשה החליטו לקרוא "אספואר", משמעותו היא "תקווה" בצרפתית.
לאחר בנייתה, העיר הייתה מיועדת לבני המלוכה בלבד, לא אזרח רגיל אחד נכנס בשערי העיר.

המלכה מורידה את הכתר מראשה ולחץ עובר בגופי.
היא מתקרבת אליי לאט עם הכתר בידה והלחץ גובר במהירות, אך הוא לא נובע מההתרגשות של היום הגדול, הוא נובע מהאזרחים. הם לא אוהבים אותי. למען האמת, הם לא אוהבים אף אחד ממעמד המלוכה. הם אומרים שאנחנו מפונקים וגוזלים את כספם.
המלכה נעצרה והכתר הונח על ראשי.
"אני מכתירה את ארין השישית, למלכה החדשה!", אמרה המלכה שנאלצה לוותר על הכתר.
למרות שהיא אמי, תמיד קראתי לה "המלכה", כמו כולם. היא מעולם לא התנהגה כמו אמא ותמיד שכרה אומנות שיטפלו בי במקומה, כך שאף פעם לא הרגשתי צורך לקרוא לה "אמא".

שלג מתחיל לרדת בעוד האנשים מריעים, אך זה לא שלג רגיל. השלג בצבע אדום, מושך את תשומת ליבו של כל אדם הנמצא כאן.
מעולם לא ירד שלג באספואר, אפילו בימי החורף הקרים ביותר. רוב פתיתי השלג לא הספיקו להגיע לאדמה לפני שנמסו. האנשים מנסים לתפוס אותם, לחזות בפלא שקרה מקרוב.
כעבור מספר דקות האנשים נראו מותשים. כולם החלו להשתעל, שכבו על הרצפה בחוסר יכולת לזוז וחלקם כבר איבדו רוח חיים. אני התחלתי בשיעול קטן ולאחר מכן איבדתי את היכולת לזוז.
שלושה אזרחים נכנסו בריצה, האזרחים הראשונים שדורכים בעיר המלוכה, עם מסכות גז על פניהם ומכשירי קשר מחוברים לבגדם.
"הממלכה נפלה." אמר אחד האזרחים למכשיר הקשר.
אזרח אחר התקרב אליי והסיט את שיערי מפניי.
"הצלחנו," לחש לי, "סוף סוף הצלחנו להפיל את הממלכה. לרגע לא חשבתם שהשלג מורעל."