יום אחד

הוא ישב על הספה השחורה והמרופטת, לבוש בגופיה קרועה וצמודה מדי ובטנו נשפכה החוצה אל תחתוניו. מסביבו היו זרוקות כמה חבילות צ'יפס גמורות על הרצפה ועל הספה התפזרו כמה פירורים קטנים וצהובים. הוא ישב שם, ידו הגדולה החזיקה בשלט השחור והקטן ועיניו בהו במסך הטלוויזיה בריתוק. פעם, כשהיה ילד, היה חולם, 'יום אחד אהיה זמר מפורסם!' הוא היה קורא בהתלהבות ומפזז בבית, מנגן בפרעות על גיטרה מזויפת שצייר. 'יום אחד אהיה אסטרונאוט ואדרוך על כל הכוכבים שיש בשמיים.' היה מתלהב ומתחיל לצייר ולשרטט מפות לשמיים וחלליות גדולות וצבעוניות. 'יום אחד אהיה טייס, אטוס לכל הארצות שיש בעולם!' הוא היה צועק ומדגים בשפתיו קול של מנוע רועש, הוא היה פורש את ידיו לצדדים ורץ בכל הדירה בחיוך רחב. 'תטוס גם אל הארצות הרעות?' אמו הייתה שואלת אותו אז, הוא היה עוצר את ריצתו ומהרהר בשאלה ואחר כך היה קורא בקול גדול – 'כן! ואז אהפוך את כולן לטובות.' ואז היה ממשיך לרוץ ברחבי הדירה בצעקות גיל ושמחה.
עכשיו כל חלומותיו נגמרו, התנדפו ונעלמו ממחשבתו הצלולה. הוא התגרש מאשתו היפה לפני שנתיים, משפחתו כעסה עליו ולא הצליחה לפצח את השאלה, מדוע התגרש מאישה כ"כ יפה ומצליחה, הוא הצליח להבין. אולי יותר מדי. הוא נשאר חסר כל, אשתו לשעבר סחטה ממנו את רוב כספו באמצעות עורך דין טוב, שהוא עצמו לא היה יכול להרשות לעצמו, הוא נשאר בלי חברים ואפילו משפחתו כעסה עליו מאוד וסירבה לקבל את הסבריו, שאפילו לו, לא נשמעו הגיוניים. הוא נשאר אותו גבר לא מושך, בלי השכלה ובלי אהבה. פיטרו אותו מעבודתו והעיפו אותו מביתו. עכשיו נאלץ להסתפק בדירה קטנה ברחוב צדדי ומוזנח ובמשרה נוראית כמוכר פלאפל בחנות הקטנה ממול ביתו. כל החיים שבנה במסירות התפרקו לנגד עיניו כמו מגדל קלפים ברוח. לפעמים היה חושב מה היה קורה אם היה נשאר אתה, עם גישתה המתנשאת והתובענית ועם הערותיה התוקפניות והקול המזלזל שגרם לך להרגיש כאילו אתה כלום, מה שבאמת היה בלעדיה. האם היה עכשיו אדם מצליח ומשכיל? האם היה עכשיו אסטרונאוט או זמר מפורסם, כפי שחלם בילדותו? הוא השתדל להפסיק לחשוב על 'מה קורה היה אילו…' החיים ממשיכים, והוא נגרר אחריהם בייאוש. כשהיה ילד האמין ש – 'יום אחד…' אך עכשיו התבגר וכבר הבין, "יש שבעה ימים בשבוע, 'יום אחד' הוא לא אחד מהם."