יגון

"עיניו, חרדות ומיוסרות, מתרוצצות על קהל העוברים-ושבים המהלכים משני צדי הרחוב: כלום בכל האלפים הללו לא יימצא אפילו אחד שיאזין לדבריו? אך ההמון נוהר על פניו ואין איש שישגיח בו וביגונו, יגון גדול, יגון ללא גבול, המבקש לפרוץ מחזהו ולהציף את כל העולם כולו." (מתוך יגון- אנטון צ'כוב)
~
לפעמים היה נדמה כי העולם מתחיל להצר על עצמו, וכל מה שלא שקוע ביגון היה נראה כאשליה. ניסיתי לראות את מה שאחרים ראו כדי להבין מה אני מפספס, ניסיתי לראות את הסיבות של כולם להתקדם בסולם אשר לו אנו קוראים חיים ואני מתקשה לעלות בו. באזשהו אופן, לי החיים נדמו כמו מדרגות, לפעמים היה נדמה לי כי אני מתגלגל מטה מהר מידי ולא עולה מספיק מדרגות עד לפעם ההבאה שאפול.
כרגיל עמדתי והתבוננתי באנשים אשר נדדו ממקום למקום ברחבי המוסד הלימודי הזה, ומוחי היה מוצף ברעש לבן. אהבתי להעמיד פנים שהרעש המוזר הזה עשוי ממחשבות שנשלחות בראשי בקצב מהיר כל כך עד שהן מגיעות לצליל הלא נעים הזה. היה בזה היגיון מעט עצוב, אבל לאחרונה לא היה דבר שלא היה נראה לי ככזה. אנשים היו רעש, מקומות היו רעש, ספרי לימוד היו רעש, חדרים היו רעש, הראש שלי היה מלא ברעש. אבל זה לא היה רעש מהסוג שאפשר לתקוע אטמי אוזניים והוא יעלם. את הרעש הזה שמעתי מבפנים, ולא ידעתי איפה אני אמור לתקוע את האטמים כדי שיעלם סוף סוף. אבל רעש נלחם ברעש, אז המטאל לא הפסיק להתנגן באוזניות גם כשאנשים ניסו ליצור איתי שיחה. אני מניח שאני יצאתי לא מנומס פעמים רבות מידי מכדי שאוכל כבר להאשים את עצמי ולנזוף בעצמי. אבל הם עדיין ניסו, עד לאחרונה. קשה לראות אנשים שהיו חשובים לך חולפים על פניך בלי לומר מילה. בשביל רעש הסוג הזה יכולתי להוריד את האוזניות לשם שינוי, אבל זה לא קרה, כי האנשים האלה לא הפסיקו רק לחלוף ולחלוף. ואני התחלתי להרגיש כל כך זקן, אנשים חולפים על פני כמו שנים, אני מרגיש בקמטים שצצים בפני והגב כואב והראש אשר אינו מוכן לקבל דבר מלבד יגון. אני הרגשתי שאני כבר לא מתגלגל במדרגות, אני פשוט נשאר על אותה המדרגה, מידי פעם יורד בעוד אחת. אני כבר לא עולה יותר, אני לא מתרחק מן התאום, מהרעש הזה. אני לא מסוגל. כל יום מרגיש לי כמו עידן שלם, שבו איני עושה דבר מלבד לחכות לסיבה לחכות לעוד עידן. אבל איני יודע אם זה מה שאני רוצה. אפילו מה שאני רואה, עיני לא רואות כמו פעם, השוליים מטושטשים והן רואות הכל דרך משקפיים של עצב, אולי כי בכיתי יותר מידי לילה קודם? אני מנסה למצוא את מה שאני מפספס ואחרים לא. מנסה לראות איפה טעיתי. מנסה לראות מה הסיבה שבגללה הכל סביבי נראה כל כך… מת. אבל כאשר אני חוזר לחדרי, לאחר יום ארוך ובלתי נסבל. אני פשוט לבד יותר, והשקט כל כך שקט עד שהוא נשמע כמו רעש בעצמו. אבל אני כבר לא מתנגד, אני פשוט תוהה לעצמי מתי היגון יפיל אותי עד למקום בו המדרגות נגמרות