יאוש ותקווה

"אני עומד כאן בפניכם,
כדוגמה חיה לכוח האלוהים…"
הוא המשיך לדבר ולדבר,
אך כול מה שיצא מפיו, היה שקר, בדיה.
"איך הם מסוגלים להאמין לדברים הללו?"
מלמלתי מתחת לאפי, קיוויתי כי איש לי ישמע,
אבל זה כזהו הקרנבל, גם כשהוא תחת מסוואה,
אין מצב שאיש לא ישמע אותך.
"משום שהם מיואשים" ענה קול מאחוריי.
"מה זה קשור?" שאלתי אותו, לא הייתי צריכה להיסתובב
בשביל לדעת מי זה.
איש לא עורב בצללים חוץ ממנו.
"אנשים רוצים משהו להאמין בו,
הם רוצים משהו שיבטיח להם שהעתיד יהיה טוב יותר"
הוא אמר, קולו מתקרה אליי יותר ויותר עם כול מילה.
"ואם המחר לא יהיה יותר טוב?"שאלתי באדישות,
לא באמת היה לי אכפת,
פעם, כנראה הייתי אחת מהם, מאותם אנשים מיואשים,
אך היום, אני כול כך עמוק ביאוש,
שאפילו תקווה לא תציל אותי.
"אז זאת בעיה שלהם"