טרנאס

בס"ד

העיניים שלי נעוצות בקיר, בוהות בחוזקה בנקודה מסוימת.
מה קורה בראש שלי? אני חושבת על משהו, סיפור, או זיכרון, או לא-יודעת-מה, משהו חשוב. זה בטח משהו חשוב.
אני לא זוכרת מה זה היה, אבל אני נשלפת כמו מתוך טראנס כשאחותי מושכת לי בכתף. אני מתמקדת, והחדר שמולי מצטלל.
"את בסדר? את נראית אפטית."
"אני בסדר."
אני מנסה לחזור לזה, זו הייתה תחושה נעימה, לתת לרעש סביבי לטבוע עד לשקט המוחלט בתוכי, לרוגע הפנימי שניסיתי מאוד להחזיק.
זה לא קל להתנתק מעצמך, להתנתק מהסביבה עד לשיתוק חושים מוחלט כמעט, ולהיות קשובה לעצמי, עד להרגשת הדופק והנשימות באוזן, עד שגם אותם לא מרגישים והראש נפתח והדמיון משתולל.
אני מניחה שככה מרגישים אנשים שעושים מדיטציה, אני מעולם לא עשיתי את זה וגם לא ניסיתי, לפעמים אני פשוט גולשת לתוך עצמי, אני אפילו לא מרגישה. וזה תמיד נעים.
"צאי מזה!"
אחותי מנופפת מול עיני לפני שהן מאבדות את המיקוד, כל עוד היא בסביבה לא אוכל להמשיך בזה, אחרי זה אני מניחה שגם לא אצליח בזה במשך כל היום. אולי בערב, אבל השקיעה במרפסת יפה מכדי לפספס אותה, אולי אחר כך, אם אחותי לא תהיה בסביבה.
"זה מפחיד, זה נראה כאילו את מפגרת או משהו, משהוא מטריד אותך?"
"לא, למה?"
"את נראית כועסת" אני מביטה במראה, עוד לא איפסתי את הבעת פני, לא נראיתי כועסת, הבעת פני לא הייתה ברורה, משהוא בין עצב לעייפות או רוגז קל לכול היותר. חייכתי, שרירי פני נמתחו וחרקו כאילו לא השתמשתי בהם זמן רב.
אחותי עדיין הסתכלה עלי כאילו אני עלולה להתעלף לה.
"אני בסדר, מה עם התוכנית שלך?" ניסיתי לגלות עניין.
"היא נגמרה מזמן. השתעממת ממנה ונכנסת לטנראס הזה, לא שמת לב אז העברתי ערוץ וראיתי עוד תוכנית, כשהיא נגמרה ועדיין לא שמת לב נבהלתי. על מה חשבת?"
על מה באמת חשבתי?
מה חשבתי?
ניסיתי להיזכר, התאמצתי כל כך לגלות.
הבעתי התבהרה, נזכרתי.
חשבתי עליו.