טרחה
לפעמים לכתוב סיפור זו כזו טרחה. כשהמחשבות כול כך רבות וכול כך מטרידות שיש חשק פשוט ללכת לישון ולתת להן להתפוגג, אבל במקום זאת שוכבים בדום במיטה, מנסים לסדר אותן איכשהו, ואז עולים הרעיונות, מרחפים להם במחשבה, צפים וממלאים את חלל החדר החשוך, לא נותנים מנוח, מציקים. והם מרגישים כול כך אמתיים, כול כך עכשיו, כול כך אתה, שאתה פשוט מוכרח להעלותם על הכתב, כדי שהחלק הזה ממך יזכר גם כשתתבגר, כשתשתנה, כשכבר תחשוב אחרת. כדי שגם אז תוכל להביט בנייר, אחורה בזמן, ולדעת, כך הייתי.
ואז הגוף פשוט מתרומם מן המיטה במין חוסר חשק, כאילו אתה קם למשהו שאתה מוכרח לעשות, והיד מתחילה להניע בלאות את העט מעל הנייר. והחלק הזה ממך נחקק בכתב כאילו מתוך אינסטינקט שימור עצמי.
זה יתקיים גם אחריך. גם כשכבר לא תהיה מה שהיית אז, הנייר יעיד על החלק הזה שבך, שאולי כבר לא יהיה קיים. וזו כזו טרחה ליצור דבר שכזה… לקום… לכתוב… כזו טרחה…
תגובות (3)
אני פחות חושבת שכותבים בשביל שהחלק הזה ייזכר. אני יותר חושבת שזה בשביל לתת ביטוי לרגש הזה כדי לקבל אותו ושיניח לך לנפשך. ככה אני מרגישה את זה בכל אופן. אהבתי את העניין של הטרחה כי זה מראה כמה כתיבה זה 'חיוני' ולא 'בשביל הכיף'. כמה זה אני 'צריך' לכתוב ולא 'רוצה'.
זה ממש מדהים.
אני מתחברת לטקסט מאוד…
זה כלכך נכון שיאללהה