טרגדיה

"איזו טרגדיה" היא אמרה, קולה שטוח,
ועיניה סורקות את השטח.
"זו אינה טרגדיה"אני עונה לה.
"אם כך, מהי טרגדיה?" שואלת, ושולחת לעברי מבט.
לא יותר משנייה, אך זהו עדיין פרט חשוב.
איתה, אסור לפספס אף לא רגע אחד.
חייה מהירים מידי, וכך גם חי, ולכך כול רגע חשוב.
אפילו דבר מטופש כמבט שלא נמשך יותר משנייה.
"טרגדיה, זה כאשר מישהו מת בסוף"אני עונה,
ולרגע, אני כול-כך רוצה שחיינו יהיו שונים, רגועים יותר.
אבל אני יודע שאם חיינו היו שונים,
אפילו לא היינו פה, לא בכלל לא היינו מכירים.
"כול השאר" אני אומר "כול השאר, זה פשוט מכשולים"
סיימתי, ופניתי חזרה אל מופע האיימים מולנו.
מישהו צרח וגופה הועפה באויר.
"ובכן, עכשיו, זאת כבר טרגדיה"