טעמה המר של המהפכה

ילדתי היא ילדה מורדת, אנרכיסטית מגניבה עם סגנון לבוש שמתריס נגד "תרבות הצריכה".
ילדתי מצפה למרד, הלהבות מעוררות בה דחפים ששייכים לעולמות אפלים.
עולמות בהם אין יותר שליטים, אך יש שליטה שנמצאת בידיהם של בני נוער משולהבים.
עתה המרד התחיל, הממסד עלה בלהבות, הגיעה שעת המהפכה, נשלפו להן החרבות.
הזעם פרץ, ירדו הרבה דמעות, השתיקה הפכה לפרעות.
זה היה כל כך טוב, פתאום הריקנות שבליבו של דור שלם הפכה למשהו שאיתו אפשר להזדהות.
פתאום האלימות הפכה לדרך להתבטאות ולהשחית את כל מה שחוסם את ה'טוב'.
אבל בסוף זו רק אשליה, אחרי כל הפרעות והמלחמה הגדולה בין ה'טוב' וה'רע', בסוף נותרה לה אדמה חרוכה.
זהו סופה האמיתי של כל מהפכה, בהתחלה הכל נראה נהדר, בהתחלה ההמון משולהב, והדופק עולה בדיוק כמו השפעה של סם.
אבל בסוף מתעוררים לחמרמורת גדולה, מגלים שלהרוס את הסדר הקיים זה נפלא בתוך הראש, אך החלטה הרת אסון על האדמה.
פתאום כולנו הבנו בתוך תוכנו את חומרת המכה, אך שתקנו כי לא הייתה ברירה, פחדנו להודות מול הדור המבוגר בכך שעשינו טעות איומה. לא רצינו לתת להם את המקום להיות ה"צודקים", רצינו סוף סוף להוכיח לעולם שאנחנו עוד משהו מלבד ילדים רעשנים.
הלהבות שרפו את הכל, המוסר הלך לאבדון, ואנחנו, ילדי המהפכה, שתינו הרבה כדי לשכוח את הכשלון.
עולם חדש נוצר לו, עולם שבו האסון מככב על הבמות, עולם שבו פריצות מינית היא משהו שבו צריך להתגאות, עולם שבו אין יותר אמת, העולם הזה הוא התגלמותו של השטן עלי אדמות.
אלוהים ראה את הלהבות וברח, אלוהים נטש אותנו כי אנחנו נטשנו אותו.