טעם אננס ותחושת ריקבון

חזרתי הביתה מותשת. עוד יום של עבודה במשרד… התיישבתי על הספה ומזגתי לעצמי מחית אננס סמיכה עם חתיכות פרי לתוך קערה. אכלתי מהאננס והתנחמתי בטעמו המתוק ובמרקם הנימוח של המחית בה היו מוקפות חתיכות הפרי. נכון, אני מוזרה, אבל זו הייתה שעת ההפוגה היחידה שלי, אחרי עוד יום של עבודה מפרכת במשרד. יום הולך ויום בא, ואני רק חוזרת על אותה תבנית השגרה הקבועה שלי, אני קמה בבוקר, הולכת לעבוד, חוזרת הביתה, מתיישבת על הספה ואוכלת אננס, הולכת לישון, קמה בבוקר, הולכת לעבוד… וחוזר חלילה… וחלילה… וחלילה… הרגשתי תחושה של ריקבון, ריקבון וטעם של אננס בפה. תחושת ריקבון… זו אותה התחושה החלולה הזאת שאתם מרגישים כשאתם לבד… כשאתם שמים לב לעובדה שלחייכם אין שום משמעות מיוחדת… מן מועקה שכזאת. למזלי, אצלי היא הייתה מלווה בטעמו המתוק של האננס. ואין לכם מושג איזו נחמה עצומה הרגשתי כשהטעם המתוק והמרקם הנימוח השתלבו עם טעמן של דמעותיי המלוכות, עת ישבתי על הספה שבביתי והתייפחתי על לא דבר, על הלא-דבר שהיו חיי. בכיתי ובכיתי… ואז בכיתי עוד קצת, אך הכפית הגדושה במחית אננס הצליחה להרגיע אותי. הרגשתי שטעם האננס מנחם אותי… אני לא יכולה להסביר איך זה ייתכן, אבל הרגשתי שטעם האננס מבין ללבי… שהוא רוצה בטובתי… שהוא מנסה לעזור לי להתגבר… אך רצונו הטוב של טעם האננס לא הספיק. עדיין הרגשתי מן תחושה של מועקה… כאילו אני חלולה מבפנים… עדיין הרגשתי שלחיי אין שום משמעות… עדיין הרגשתי תחושה של ריקבון… אבל עם כול תחושת הריקבון שמלווה את שגרת יומי, אני עדיין מרגישה בת מזל על אותה שעת הפוגה יומית, בה אני יושבת על הספה שבביתי, מתענגת על טעמו המתוק של האננס. ואולי זה ישמע לכם טיפשי, אבל אני חושבת שבסופו של דבר, הרגעים האלה בהם אני לבד עם הקערה המלאה במחית אננס מתוקה ורכה, הם הרגעים המשמעותיים ביותר בחיי, ועד כמה שזה מעציב לשמוע, זה גם מנחם…