טעות במספר

"אנחנו מחזיקים בכל מי שאת אוהבת." הקול אמר, ואני תהיתי למה בכלל עניתי לטלפון, ידעתי שאף אחד חשוב לא אמור להתקשר, אז למה לא התעלמתי מהטלפון פשוט?
"סליחה?" הקול שאל לאחר רגע של שתיקה, הוא נשמע מעט מובך, כאילו הוא לא בטוח מה לעשות עכשיו.
"אני כאן." אני אומרת בסופו של דבר, והולכת אל עבר החלון, לא מאמינה שזה קורה לי, לא בטוחה בדיוק מה לעשות עם זה.
"אם לא תגיעי אל החורשה שבקצה העיר עד השעה שמונה, אנחנו נתחיל להרוג אותם," הוא אמר, ואני יכולתי לשמוע אנקות ברקע, לא בדיוק של כאב אלה יותר של פחד."כל שעת איחור, היא חיים של אחד מהם." הוא וסיף ואני שומעת התלחששויות ודבר מה נוסף שהוא בטח טפיחות על השכם.
"מי נמצא שם?" אני שואלת, לא בטוחה יותר מה אני יכולה לעשות, רוצה לדעת עד כמה חמור המצב.
"כולם כאן." הוא אומר ונשמע מעט לחוץ, כאילו הוא מפחד לטעות, כאילו אם אני אשאל עוד שאלות זה יהרוס הכל.
"כמה מהם יש?" אני מתעקשת, רוצה לדעת כמה שיותר, רוצה מספרים ואם הוא יהיה מוכן לתת שמות גם זה יהיה טוב.
"תריסר." הוא אומר בסופו של דבר, ואני יכולה לשמוע לפתע את הדממה מאחוריו, כאילו הוא הלך למקום אחר, עזב את השבויים ואת חבריו לעברה.
"אני כל-כך מרחמת עליה." אמרתי בסופו של דבר, פשוט בגלל שלא נותר יותר מה לומר.
"על מי את מרחמת?" הוא שאל בסופו של דבר, לא בדיוק מבין על מה אני מדברת.
"על האישה שאת מספרה בלבלתם עם שלי." אני אומרת בסופו של דבר, עדיין בוהה החוצה מהחלון אך לא ממש רואה דבר.
"אתה מבין," אני אומרת בסופו של דבר."אין לי אפילו אהוב אחד ובטח שלא תריסר, אין לי אף אחד, ולכן אני יודעת בבירור שטעיתם במספר."