טיק וטק

טיק וטק, טיק וטק.
כל הזמן… טיק וטק.
לא שומעת דבר חוץ מזה…
רק טיק וטק, טיק וטק, טיק וטק… רק טיק וטק.

איזה שעון קטן ומעצבן, לא? כל הזמן הוא מקטר. שם, מעל הדלת – הפינה הימנית העליונה, ליד כתם הצבע שלא יצא לי לתקן. זה משגע אותי.
כלומר, הצבע. לא השעון.
לא, בעצם, השעון משגע אותי עוד יותר מהכתם הטיפשי הזה. הוא לא מפסיק לתקתק… טיק וטק, טיק וטק. כל הזמן רק טיק וטק.
אני שומעת אותו גם כשאני לא בחדר שלי. אני ממשיכה לשמוע אותו בכל מקום אליו אני הולכת… הוא לא מרפה. הוא לעולם לא הרפה.
למען האמת, אני לא בטוחה מתי התחלתי לשמוע אותו לראשונה. מתי הוא התחיל לתקתק לראשונה. אני חושבת שהוא תמיד היה שם, מסתתר בין נבכי מחשבותיי. הוא תמיד תקתק… תמיד הפריע. תמיד הזכיר לי להסתכל על השעון.
טוב, השעון הזה לא באמת עובד. למעשה, מחוג אחד ניתק מהליבה שלו לפני כמה חודשים, ועדיין נח בתחתיתו, מבלי שאיש יבחין בכך. חוץ ממני, כמובן. והמחוג השני – גם הוא לא עובד. הוא עדיין מחובר, אבל הוא לא זז. הוא הפסיק לזוז לפני שנתיים.
בהתחלה הטרידה אותי העובדה שהוא ממשיך לתקתק. שאלתי כמה אנשים, והם חשבו שהשתגעתי. הם לא באו לבקר פעם נוספת… חבל. אבל אני יכולה להבין אותם. כלומר, התקתוק הזה ממש מעצבן. אני בעצמי לא מבינה איך אני עדיין יכולה לסבול אותו.

הלוואי והייתי יכולה להגיד שבסופו של דבר מתרגלים.
זה שקר. זה לא נכון. זו משאלה שלעולם לא תתגשם… אני אף פעם לא אתרגל. הדבר הזה, התקתוק הזה – הוא אף פעם לא מרגיש חסר משמעות, חסר חשיבות. אני תמיד מרגישה אותו. הוא תמיד שם, ואני תמיד מבחינה. יש כאלה שאומרים שיש לי איזושהי הפרעת קשב… טיפשים. הם לא מבינים.
הם לעולם לא יבינו.

טיק וטק, טיק וטק.
כל הזמן… טיק וטק.
הוא לא מפסיק לתקתק. הוא לא מפסיק לעבוד… למרות שהוא כבר לא עובד.
טיק וטק, טיק וטק.
בטח זה ממש קשה לו, כל הזמן לתקתק. עם כל השנאה שלי אליו, אני במקומו הייתי כבר נכנעת.
אבל אני לא השעון. ואני נכנעת…
אני חושבת שאני משתגעת.
לא, אני בטוחה שאני משתגעת.
הוא משגע אותי.
טיק-טק… טיק-טק.
טיק-טק, טיק-טק, טיק-טק, טיק-טק…