טיפשה ומאוהבת

"תקשיבי," אני אומר, קולי רך ואני מתקרב אליה בזהירות, כאילו אני מתקרב אל חיית פרא.
"לא," היא אמרה, וקולה היה קר וזועם, למרות שהיא נראית כאילו היא עומדת להישבר לשניים בכול רגע."הגיע הזמן שאתה, תקשיב לי." היא הוסיפה, משהו במבטה ריתק אות למקומי, משהו בו היה פשוט לא בסדר, לא במקום.
"בסדר." אני עונה, קולי עדיין שקט, ואני מקווה כי היא תירגע, אחרת, ובכן, אלוהים יודע מה יקרה, ואולי אפילו הוא לא יודע. מעולם לא ראיתי אותה כך, בכול הזמן שאנחנו מכירים היא תמיד הייתה שקטה, רגועה, מעולם לא הרימה את קולה, היא תמיד השלימה אותי, תמיד הייתה החלק הטוב יותר שלי, אך עכשיו מתברר שדבר לעולם אינו יכול להיות רק טוב, וזה חבל, משום שהיא הייתה ממש קרובה לשלמות.
נראה כי מרגע שניתנה לה הרשות לדבר חלק מהרוח עזבה את מפרשיה, והיא נראית לרגע פשוט עצובה, האדם העצוב והבודד בעולם, כך היא נראית. אך זה לא נמשך זמן רב, רק מספר שניות,
יכול להיות שאיש חוץ ממני אפילו לא היה מבחין בזה.
היא אמרה את המשפט הבא כל-כך בשקט, שהייתי בטוח שדמיינתי אותו, ולפעמים בלילות קרים ובודדים, אני מצטער שלא דמיינתי אותו.
"אני רוצה שתצא לי מהחיים." המשפט הזה גרם לעולם שלי, לעצור לרגע, ולקרוס בתוך שניות.
"למה?" לא יכולתי להישאר רגוע יותר, עולמי נהרס, ורציתי הסבר הגיוני לכך.
אבל היגיון הוא בדיוק כמו שיגעון, הכול תלוי בדברים בהם אנו מאמינים.
"בגלל שאתה מביא רק צרות," היא אמרה, קולה נשמעה אבוד, אך כבר היה מאוחר מידי לתקן הכול, אז היא פשוט המשיכה."ודבר טוב מעולם לא יצא ממך וגם לא יצא."
צחקתי. לא יכולתי שלא לצחוק. היא נשמע כמו אימי לפני שנים, וגם נראתה כמוה,
צעירה, יפהפייה, וצודקת. מעולם לא הייתי טוב לדבר מלבד צרות ובעיות.
"זה מעולם לא הפריעה לך לפני כן." אמרתי בקול קטן שכמעט ולא נשמע.
היא נאנחה, מה עוד יכלה לעשות?
"זה משום שעד עכשיו, הייתי טיפשה ומאוהבת." היא אמרה, קולה כבד, כאילו המילים מקשות עליה. אבל המילים האלו היו כלום בשבילה ואותי הן הרגו לאט-לאט.
"ועכשיו?" שאלתי בזהירות, לא באמת רוצה לקבל תשובה.
"ועכשיו אני רק טיפשה."